פרשת שמות

ויקם מלך חדש על מצרים מחידושי הדב"ש

ויקם מלך חדש על מצרים וגו', אמר רבי שמעון, בההוא יומא אתיהיב ליה רשותא לשרו של מצרים על כל שאר עמין, אותו יום, ניתנה רשות לשר של מצרים על כל שאר העמים דתנא עד דלא מית יוסף לא אתיהיב שלטנו לשלטנא דמצרים על ישראל, שלמדנו שעד שלא מת יוסף לא ניתנה רשות למלכות מצרים על ישראל כיון דמית יוסף כדין ויקם מלך חדש על מצרים, ויקם, כמאן דהוה מאיך וקם כמי שהיה שפל וקם זהר שמות ט"ז ע"ב

כידוע ישנם שבעים אומות, ועל כל אומה ואומה, ממונה בעליונים שר אחד. ישראל, למרות היות לה רק שר אחד והוא מיכא"ל, נחשבים כנגד 70 אומות אלו, כפי שנאמר: כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים. על כן כאשר הקב"ה נותן רשות לאומה אחת לשלוט על ישראל, היא שולטת גם על כל העמים שכנגד ישראל.

שואלת הגמרא במסכת סוכה נ"ה ע"ב, הני שבעים פרים כנגד מי ועונה כנגד שבעים אומות". אולם מדוע עלינו להקריב פרים כנגד כל אומה ואומה? על זה משיב המדרש (שיר השירים רבה, פרשה ד) שהקרבת הקרבנות נעשית במקום אומות העולם, לטובתן ולכפרתן, וכדי שירדו גשמים לכל באי עולם : "מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרין על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהן"

אומר רבי שמעון, שעד שלא מת יוסף לא ניתנה רשות למלכות מצרים על ישראל. יוסף הוא בחינת היסוד, בחינת ברית קודש. כל עוד שנשמרת ברית זו, אין כח לאף אומה לשלוט על ישראל.

כאשר היה רעב בארץ, יעקב אבינו אומר לבניו: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.
יעקב מגלה לבניו א) שהם יהיו רד"ו (210) שנים במצרים. ב) תפקידם לשבור משם את הקליפות. ג) ונחיה - גאולת מצרים. אך למעשה בני ישראל עבדו בפרך רק 80 שנה, אם כן למה שימשו ה 130 שנה שקדמו להן?
כדי להבין זאת, אנחנו צריכים להבין בכללות מה היה הגורם לירידת מצרים. רבנו המהרח"ו מביא לנו את הסיבות לכך וזה תמצית דבריו בשער הכוונות, שער פסח דרוש א':

הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלג' סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם.
ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' היו בחי' אותם הנצוצוות של קרי שהוציא אדה"ר באותם ק"ל (130) שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל.
ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ונודע כי הקרי נק' רע והמוציאו נק' רע כמש"ה " ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' "
נמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה אמחה את האדם אשר בראתי הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו. ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם", בניו של אדם הראשון, והבן זה.
ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם זכר בלי נקבה. וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול.

וצריך שתדע כי עניין הנשמות הם כעניין הזהב הנוצר בבטן האדמה. וכשמוציאים אותו, הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר. זהב לו, ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה, ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב.

כן העניין בנשמות. כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע, ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובקריאת שמע שעל המיטה, כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם. ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם.

וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו.
כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם, נגזר עליהם כל הבן הילוד היאור' תשליכוהו דוגמת עונש המבול עצמו. (נלע"ד שניתן להוסיף שזו אולי הסיבה שגזרה זו לא הייתה על הנקבות אלא רק על הזכרים שהשחיתו את זרעם)
וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו', נאמר וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו'

עד כאן דבריו של רבנו המהרח"ו. אנו רואים איפה שה- 130 שנה הראשונות היו כדי לתקן מה שקלקל אדה"ר ב- 130 שנה שפרש מאשתו.

גלות מצרים כדברי ה"באתי לארמוני" היתה יכולה להיות ברחמים גדולים, אך מאחר ובני ישראל, במקום לתקן, ולהישאר דבוקים בשכינה שירדה עמם למצרים, רצו להידמות ולקבל עליהם את תרבות מצרים, בבחינת גוי מקרב גוי, ובכך נפלו למ"ט שערי טומאה. על כן התהפכה עליהם מידת הרחמים, לדין קשה, ועבדו בפרך במשך 80 שנה נוספות, בהן היו צריכים לתקן את דור המבול ואת דור הפלגה.

עניין גלות מצרים הוא לימוד לדורות, ובפרט לדור שלנו שרוצה בכח לקבל עליו את תרבות הגויים ולהזניח את מורשת אבותיו. ה' יזכנו לחזור בתשובה במהרה, אמן.


איפה הן הגיבורות ? מאת שלום אטלי

שני מעשי גבורה מאפיינים את פרשת השבוע, פרשת שמות, פרשת התחלת הגאולה.

אותן גיבורות: שתי נשים, יוכבד ומרים. הן המיילדות העבריות המסרבות למלא את פקודתו של פרעה ולהרוג את הילדים העבריים. הן גם האם והאחות המסכנות שוב את חייהן כדי להציל את חיו של התינוק הנולד.

מצרים היא המעצמה הגדולה בעולם, תרבותה שולטת על פני תבל, תרבות של דיכוי שרירותי. פרעה הוא האל בעצמו ואיזון שמים וארץ תלוי בקיומו. והנה, באותו עולם ריכוזי, שתי פורעות חוק מפרות את פקודת המלך ולא קורה דבר. הן לא נענשות! בת המלך עצמה משתפת פעולה ומסייעת להן.

איפה המשטרה ? איפה הפרקליטות ? האין מצרים מדינת חוק ?

נראה כי שיתוק הרשויות המצריות נובע מאי יכולתה של התביעה המצרית לגבש כתבי אישום.

אי אפשר להאשים את בת פרעה בסיוע וקשירת קשר לביצוע עבירה, כי יש לה חסינות והיא תוכל לטעון כי פעלה במסגרת תפקידה הציבורי.

שתי העבריות מוגנות על פי אמנות בינלאומיות עליהן חתומה מצרים. הצבא המצרי שולט על העם העברי וזכותן של בנות אותו עם להתנגד - שלא בדרכים מזוינות - לכיבוש.

אמנם, העם העברי מתגורר בשטח שהמצרים טוענים שהוא שלהם אך, על פי הסכמי הברית בין הבתרים עם אברהם, שטח זו אמור לחזור לעם ישראל. אלא שיש הטוענים שעם ישראל טרם הוכר ע״י איגוד אומות העולם. הדיון על בקשת בני יעקב להתקבל כעם יידון אך ורק בכינוס הר סיני.

ממש תסבוכת משפטית !
הזמן נמשך, הכיבוש משחית, איש מצרי מכה ללא סיבה איש עברי (לפי דו״ח חסוי, כדי לקחת את אשתו). קצין בכיר בבית המלוכה מתערב והורג את המצרי. הוא חייב לברוח לחוץ לארץ ולבקש שם מקלט מדיני. שני משתפ״ים, דתן ואבירם הלשינו עליו.

השלטון מתחלף במצרים, לא ע״י בחירות דמוקרטיות אלא משום שהמלך הזקן הלך לעולמו. המשטר החדש קשה ואכזרי יותר. בתגובה לדרישת שני נציגי העבריים לצאת לכנס הר סיני, הוא מחמיר את תנאי העבודה ומטיל סגר על יבוא חומרים לתעשיית הבנייה.

מלית ברירה, עשר סנקציות מוטלות על מצרים: הכלכלה שלה קורסת, התשתיות נהרסות, אך רק ההחלטה לבצע חיסולים ממוקדים בבכורות ישברו אותה.

בנו הבכור של פרעה בעצמו נהרג ורק בקשה מיוחדת מצילה את פרעה עצמו.

התהו ובהו משתולל בשטחים, הצבא המצרי עוזב את המקום, סגר וחושך מוטלים שלושה ימים. מתיישבים מנצלים את המצב ׳וגובים׳ מהמקומיים שכר עבודתם, באחוזים מופרזים (תביעה תוגש על כך באיחור של כ- 1200 שנה ורק בזכות פרקליטים רבניים ממולחים, היא תדחה).

בסופו של תהליך, באמצע פגישה לילית מסתורית, הוגשה פשרה בין הצדדים: העבריים יעזבו את המקום וילכו להתיישב במקום אחר, הדיון על גבולות הקבע בין ישראל לעמים יידחה לקץ הימים.

אולי לא שמתם לב, אבל פתאום נעלמו הגיבורות שלנו. קולן של יוכבד ומרים לא נשמע במשא ומתן המדיני וגם לא בבית הדין לעבודה. הרי בזכותן הכל התחיל. נראה שיש הבדל עקרוני בין פעולות חד פעמיות, לא רציונאליות הנובעות מרגשי הלב הרכים של נשים לבין ההחלטות הקשות המייצבות את היסטורית העמים. ברור לכל, שאין מקומן של נשים במרחב הציבורי.

אולי משום כך, יציאת מצרים לא ממש צלחה ואבותינו נשארו עוד 40 שנה במדבר. רק בזכות נשים צדקניות, שהתערבו ומסרו את נפשן על הארץ, נכנסו סוף סוף לארץ המובטחת.

אך אין לנשים על מה לדאוג! הן קבלו את שכרן על מעשי הגבורה שלהן: בניהם הזכרים זכו להיות מלכים וכהנים גדולים.