הקהילה היהודית

המשיכה להתקיים גם בעת הכיבוש הערבי (710) וגם בימי שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 12) שהיה קשה ליהודים. בסוף המאה ה- 15 נוספו לקהילה היהודית במקום יהודים רבים מגולי ספרד. במאות ה- 16 וה- 17 נודעו במקום ר' יוסף בן מיניר "החסיד" והפייטנים ר' יוסף בן זמרון ומשה עלוש. במאה ה- 18 גדל הישוב היהודי והגיע ל- 5,000. נבנתה שכונת היהודים ליד באב אל-ג'אביה. באותה העת נודע ר' מסעוד זרביב וקברו היה אתר עלייה לרגל.

בשנת 1818 פרעו חיילים תורכים ביהודי העיר, רצחו ושדדו וחטפו 17 נשים יהודיות לחצר ה"באי".

בשנת 1837 כבשו הצרפתים את אלג'יריה. היהודים סייעו לשלטונות הצרפתיים, תווכו בינם לבין האוכלוסייה הערבית ושימשו כתורגמנים, ספקים של הצבא, מזכירים וכדומה.
בעקבות "צו כרמייה" שהעניק ב- 1870 אזרחות צרפתית ליהודים. חל שיפור כלכלי וחברתי בחיי יהודי קונסטנטין. עם עליית מעמדם גברה גם האנטישמיות בעיר והגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גוייסו יהודים מקונסטנטין לצבא הצרפתי, רבים נפלו בקרבות או נפצעו ורבים זכו לעיטורי גבורה. ב- 5 באוגוסט 1934 התחולל פוגרום בעיר ובסביבתה. 25 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. חנויות היהודים נבזזו והועלו באש, והחיילים הצרפתים לא התערבו להפסקת המהומות. בעקבות הפוגרום עקרו יהודים מקונסטנטין לצרפת.
בשנות השלושים פרחה עיתונות אנטישמית בקונסטנטין. חברי מועדון יהודי להתעמלות La Vaillante, שהיו מאורגנים להגנה עצמית, תקפו את בית הדפוס של העתון La Tribune שנודע במאמרי ההסתה שלו, והרסו את המכונות.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גויסו צעירים יהודים לצבא הצרפתי. עם החלת משטר וישי (יוני 1940) נאכפו חוקי אפליה על היהודים ובאוקטובר נשללה מהם האזרחות הצרפתית. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ותלמידים יהודים הוצאו ממוסדות חינוך.
אחרי נחיתת כוחות בנות הברית באלג'יריה (נובמבר 1942) שוב גויסו יהודי קונסטנטין לצבא הצרפתי, תלמידים יהודים הוחזרו לבתי הספר רק כעבור כמה חודשים ורק באוקטובר 1943 הושבה ליהודים האזרחות הצרפתית.

אחרי הקמת מדינת ישראל (1948) עלו רק מעטים מיהודי קונסטנטין לישראל.
בשנת 1954 נמצאו יהודי קונסטנטין מעורבים במאבק לעצמאות אלג'יריה. כאזרחים צרפתים גויסו הגברים לצבא הצרפתי ולמשמר הלאומי. ב- 1958 נפגעה השכונה היהודית. התארגנה מחתרת יהודית חמושה "הארגון". כשהוטלו רימונים בבית קפה בשכונה היהודית הגיבה המחתרת בפעולה בשכונות ערביות. בלחץ השלטונות הצרפתיים נאלצו חברי "הארגון" להתפזר. כמה מהם עלו לישראל.
עם עצמאות אלג'יריה (יולי 1962) עזבו היהודים את קונסטנטין, רובם היגרו לצרפת ומהם התיישבו הרוב בפאריס, מעטים עלו לישראל.

חיי הקהילה
עד לכיבוש הצרפתי התפרנסו יהודי קונסטנטין כבעלי מלאכה כגון חייטים, סנדלרים ונגרים; היו ביניהם צורפים והיו סוחרים זעירים שנדדו בכפרי הסביבה. רוב המשפחות היו מרובות ילדים, התפרנסו בדוחק וחיו בצפיפות. אחרי הכיבוש החלו יהודים לעבוד בשרות הממשל והצבא הצרפתי. ילדי הקהילה החלו ללמוד בבתי ספר צרפתיים, ומספר היהודים העוסקים במקצועות חפשיים גדל.

במשך הזמן החלה התקרבות לאורח החיים הצרפתי וגדלה השפעתם של חוגי "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). מונו רבנים מצרפת לכהן בקהילה, אך היהודים המשיכו לפנות לרבנים המקומיים. הקהילה התנהלה באמצעות קונסיסטואר (ועד קהילה), שחבריו נבחרו אחת לארבע שנים מבין הסוחרים האמידים ובעלי מקצועות חפשיים.

משום רבוי בתי הכנסת והאווירה המסורתית זכתה קהילת קונסטנטין לכנוי "ירושלים הקטנה". הידועים בין תשעת בתי הכנסת בעיר היו: "המדרש", הגדול והחדיש ביותר; "צלאת ר' מסעוד" הקטן, שהיה מקום ישיבתו של ר' מסעוד זרביב במאה ה- 18 שעצמותיו הועלו לישראל ב1972-; Le Temple Algerois”", מבנה חדש שבו התפללו לפי נוסח יוצאי העיר אלג'יר.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב-"דאר השראע" (בניין בית המשפט הישן) שכנו: בית הכנסת של ר' ציון שוקרון, ישיבת "עץ חיים" שנוהלה בידי ר' יוסף רנסיה; בית לימוד לסוגיות תלמוד של ר' דוד כהן; "מגדל עוז", מרכז לנזקקים; אולם גדול לפעילות הצופים היהודיים ומעון לפעוטים, וכן משרדיו של הקונסיסטואר ומשרדי החברה קדישא. הקהילה הפעילה בית תמחוי ליד תלמוד תורה, אגודת "מוהר לבתולה", אגודת "מתן בסתר" ואגודת צדקה לעניים.

בימי ממשלת וישי נקלטו הילדים בבניין תלמוד תורה, ובית ספר תיכון יהודי נפתח בחווילתה של משפחת טנוג'י העשירה. המורים היהודים שפיטרו השלטונות לימדו במסגרות אלה ושכרם שולם בידי הקהילה. סניף אגודת הנוער של הצופים היהודיים הצרפתיים (E.I.F.), שהתגבש בקונסטנטין בשנות השלושים, והיה משנות הארבעים הגדול ביותר באלג'יריה, סייע ליצירת מסגרת לנוער היהודי. הרב ז'איס, שנמלט מצרפת הכבושה והתיישב בקונסטנטין, שימש רב ראשי ליד הרבנים המקומיים, גיבש את הקהילה. הרבנים האחרים שכיהנו אז בקהילה היו: הרב סידי פרג' חלימי, הרב יוסף רנסיה והרב שמעון דוכאן.

ליהודי קונסטנטין היה קשר לירושלים ולארץ-ישראל. בסוף המאה ה- 19 ובראשית העשרים נתקבלו שם בברכה שד"רים (שליחי דרבנן) אוספי תרומות מארץ-ישראל, ובקונגרס הציוני הראשון (1897) השתתף נציג מהקהילה, אבל פעילות ציונית של ממש התחילה בקונסטנטין רק בשנות הארבעים ובעקבות הידיעות על שואת יהודי אירופה. שלושה עתונים יהודיים בצרפתית, ובמיוחד La Gazette D’Israel, פרסמו ידיעות על העולם היהודי ועל המתרחש בארץ ישראל. נוצרו קשרים עם מוסדות ציוניים, באו שליחים מארץ-ישראל והוקם סניף הפדרציה הציונית בקונסטנטין. במשך הזמן עזבו בני נוער את אגודת הצופים לתנועות נוער ציוניות. בשנת 1947 היו בתנועת "בית"ר" מאות חניכים ובמועדון הנוער הרביזיוניסטי (J.N.O.S.A.) שהוקם לידה התקיימה פעילות תרבותית. אחר-כך הוקמו גם סניפי "בני עקיבא", "דרור" ו"גורדוניה".

בשנים 1948-1947 יצאו צעירים יהודים מקונסטנטין לנמל מרסיי בצרפת והצטרפו לעולים בלתי ליגאליים לארץ-ישראל. מקצתם נעצרו בידי הבריטים והוחזקו בקפריסין, מקצתם הצטרפו לגח"ל ולמח"ל, השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות, ולחמו גם במסגרת היחידה שנקראה "הקומנדו הצרפתי".

ב- 1950 היו בקהילה 16,000 יהודים, הקהילה הפעילה תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות. רוב הקהילה היה מסורתי. עשרות רבנים, חזנים ושוחטים סיפקו את צרכי הדת.

אישים ידועים ילידי קונסטנטין בתחומי הספורט, האמנות והמדע היו: אלפרד נקאש, אלוף צרפת בשחייה ושיאן עולמי בסגנון "פרפר" ב- 1941; א' חלימי, אלוף העולם במשקל תרנגול בשנת 1947; הצייר ז'אן אטלאן (1960-1913); צ' אטאלי, מהנדס אוירונאוטיקה שהשתתף בצוות שיגור הלויין הצרפתי הראשון; והמשפטן פייר דרעי, שהיה נשיא בית המשפט העליון בפאריס.

בשנות הששים נותרו בקונסטנטין 20 או שלושים יהודים בלבד, רובם קשישים, ובית כנסת אחד.