משפחת אטלי
מוצאם של משפחת אטלי
מוצאה של משפחת אטלי הוא מעין ביידה, מצד אבי ר‘ שמואל אטלי ומ- Constantine מצד אמי רוז (וארדה) לבית זרביב.
Bone או ענבה כפי שקרויה עד היום בידי המוסלמים, היא העיר אליה עברה המשפחה, ובה נולדתי.
הרבה לא ידוע לנו על עיין ביידה בה ריכוז היהודים היה קטן. ידוע לנו שסבי רבי חיים עתאלי היה גם שוחט וגם מוהל.
יש אומרים שמוצא המשפחה הוא ממרוקו, אליה נדדו עקב גירוש ספרד, ומשם עברו לאלג‘יריה.
מקור השם
השם אטלי במקורו הינו עתאלי - Attali אך בעלייתנו ארצה, פקיד הסוכנות כתב אותו בצורתו הנוכחית וכך נקבע לדורות.
ככל הידוע לנו, 3 גרסאות למקור שם זה:
* משמעות אטל או בלועזית Attal: שם של מקצוע - סבל, סוור. תוספת היוד מציינת השתייכות למשפחה כמו ראובן - ראובני
* משמעות: עטל או בלועזית Attal, פירושו אציל. התוספת של היוד שוב מציינת השתייכות למשפחה כמו ראובן - ראובני
* מקורו, בספק רב, בעתליה - בתם של מלכי ישראל אחאב ואיזבל ששודכה בידי הוריה ליהורם בן יהושפט מלך יהודה בעל ברית של אחאב כאמצעי להגדיל את כוחה והשפעתה של ממלכת ישראל. אלא שמשפחת בית דוד שהפכה כעת למשפחתה של עתליה סבלה בתקופה זו מטרגדיות חוזרות ונשנות של מעשי טבח המוניים בבית המשפחה.
יהודי צפון אפריקה
נוכחות היהודים בצפון אפריקה, מגיעה לפי המסורת עד חורבן בית ראשון.
בשל הפוגרומים הרבים, נאלצו רבים לברוח והשתכנו מסביב לים התיכון ועד לצפון אפריקה. ברבות השנים ושוב בגלל ריבוי הפוגרומים, הצטרפו אליהם יהודים רבים מהמזרח התיכון ומאירופה. רבים משבטי הברברים, תושבי המקום התגיירו ומספר היהודים הלך וגדל. במאה השמינית, כבשו הערבים את צפון אפריקה והיהודים קיבלו סטאטוס של ”דהימי“ שפירושו תחת חסות אך עם מגבלות משפילות רבות. כיבוש אלג‘יריה על ידי הצרפתים, הביא על היהודים הקלה רבה ובשנת 1870, הם קיבלו אזרחות צרפתית.
מכל הקהילות, קהילת יהודי בון, היא העתיקה ביותר.
בית הכנסת נקרא ”אל גריבה“ שפירושו בערבית הוא ”הרחוקה“ או ”הגולה“ על שם מעשה שהיה עם תיבה ובה ספר תורה עתיק מהמאה ה-18.
מעשה ה- גריבה
בזמן השלטון הטורקי, עלה מוסלמי מ-בון לרגל למכה. בדרך חזרה, עלה באלכסנדריה לאוניה עליה היה גם יהודי אחד, גם הוא מבון, אשר עשה דרכו חזרה מירושלים ואתו תיבה עם ספר תורה.
בלב ים, לא הרחק מחופי אלג‘יר, החלה סערה. האוניה טבעה וכל הנוסעים נספו למעט אותו מוסלמי. עם הגיעו לבון, סיפר האיש על טביעת האוניה ועל מות היהודי.
כמה ימים לאחר מכן, שומר חוף טורקי שם לב לתיבה הנסחפת לחוף. מיד הוא דווח לקאדי אשר שלח כמה אנשים לקחת את התיבה, אך ראה איזה פלא, כל פעם שהתקרבו אליה היא הייתה נסוגה ונעלמת. במשך כמה ימים, ניסו אך לא הצליחו.
הטורקים נזכרו בסיפור של המוסלמי אודות האוניה שטבעה ואותו יהודי עם ספר התורה. הורה הקאדי לקרוא ליהודים וצווה עליהם להביא את התיבה. רק התקרבו היהודים, והנה התיבה רצה לקראתם.
נס זה השאיר רושם כה עז על אותו מוסלמי עד שהחליט לבנות בבון, על חשבונו, מקום להניח בו את ספר התורה הפלאי הזה. זהו מקור בנייתו של בית הכנסת בבון אשר זכה במשך שנים רבות לכבוד מצד המוסלמים המקומיים.
ב– 1962 , לאחר מלחמת העצמאות של אלג‘יר, בעת עזיבתו את בון, לקח איתו הרב הראשי לבון - רבי רחמים נהורי זצ“ל את ספר התורה והביאו לבית כנסת בפריס. לאחר פטירתו, העבירו בניו את ספר התורה לירושלים, לישיבת שערי רחמים הנקראת על שמו.
קונסטנטין - Constantine
העיר קונסטנטין שוכנת ברכס החופי של הרי האטלס, במזרח אלג'יריה. בזכות מיקומה בצומת תחבורה ראשי, שמשה קונסטנטין מרכז מסחרי חשוב להרי אטלס ורמות הצחיחות למחצה שמדרום. העיר שימשה שוק ראשי לדגנים ומרכז לטחינת קמח.
ייתכן כי קונסטנטין נוסדה על ידי הפונים. בימי קדם העיר נודעה בשם Cirta ובמאה השנייה לפני הספירה הייתה החשובה בערי נומידיה. בתקופה הרומית קונסטנטין פרחה – נסללו כבישים ונבנו בה מפעלי השקאה; לאחר שנחרבה ב-311, שוקמה בידי קונסטנטינוס הגדול שנה לאחר מכן, אשר העניק לה את שמו.
מאז שנת 710 בה נפלה העיר בידי המוסלמים ועד לכיבוש הטורקי ב 1516, החליפה העיר הרבה ידיים וב- 1587, ניתן למושל העליון של אלג'יריה התואר Pacha , שהתחלף לתואר Dey ב-1659. מושלי המשנה נשאו התואר Bey. לאחר כשלון צבאי מחפיר של המרשל Clausel, הגנרל דנרמון (Danrémont), נחל הצלחה בכיבוש קונסטנטין ב-13 באוקטובר 1837, והעיר נשארה תחת כיבוש צרפת עד לעצמאות אלג‘ריה ב 1962
הקהילה היהודית בקונסטנטין – הקרויה במקורותינו : קונסטנטינה, קסטינה, קוסטינא, קוסמטינא, קצונטיינה, קצומטיינא שפירושו 'חתיכת סלע' עתיקת יומין. מצבות לטיניות מעידות על יישוב יהודי כבר בתקופה הרומית והביזנטית. לפי ההיסטוריון הערבי אבן חלדון החזיקו ביהדות כמה מן השבטים הברבריים החשובים, שנלחמו בפולשים הערביים.
היהודים נהנו מהגנת השלטונות העג'לבים (מאות ח'-ט'); אולם הפרעות של המורביטים (אלמוראביטון) והמייחדים (האלמואחידין), במאות הי"א והי"ב, הביאו לירידתה ולשקיעתה, של קהילת קונסטנטין. יצוין הרב יצחק אלפסי (הרי"ף), מגדולי הפוסקים 'הראשונים', שנולד ב-1013 בקלעת בני חמד, 160 ק"מ מקונסטנטין.
במאות הי"ב-י"ד, התחדש הישוב היהודי בקונסטנטין; היא הייתה אמנם חסרה מורי הוראה וגדולי תורה ומנותקת ממרכזי תורה ומן הישוב היהודי בספרד, אולם הצליחה הקהילה ליצור לעצמה מסגרות חברתיות פעילות של קהל, ובעיקר לקבוע סדרים ולהתקין תקנות. קהילת קונסטנטין הצליחה לתקן תקנות בתחום החברתי, שנועדו לסתום ולגדור פרצות בחיי החברה, המשפחה, הקידושין והנישואין.
תהליך של התחדשות מתחיל עם בוא גולי ספרד קנ"א. ההנהגה החברתית המבוססת על 'הזקן', שמונה על יסוד מעמדו המשפחתי והחברתי, מפנה את מקומה להנהגה נבחרת, כפי שהיה מקובל בקהילות ספרד. ההנהגה החברתית תוכתר בשם חדש – נשיא, נגיד או 'מוקאדם'.
הדיינים שכיהנו במאה הט"ו היו הרב מימון נג'אר (בעל 'קונטרס מינהגות'), והרב משה בר שלמה עלוש.
בית הדין הרבני עסק בעיקר בדיני ממונות ודיני אישות.
קהילת קונסטנטין זוכה להערכה רבה מצד המרכז הרוחני באלג'יר, ורבניו הריב"ש [הרב יצחק בר ששת פרפת] והרשב"ץ [רב שמעון בר צמח דוראן]. קונסטנטין שימשה מרכז תורה לקהילות המגרב המזרחי וחכמיה הבולטים היו הרב יצחק בונאשתרוק והחכם יוסף בן מניר 'החסיד', שהיה נערץ על יהודים ומוסלמים וחיבוריו צוטטו על ידי הרב יוסף קארו.
בדור השני לבואם של פליטי קנ"א, שמרה קונסטנטין על מעמדה בקרב קהילות מזרח המגרב : הרבנים נתן נג'אר, יוסף זמרון, שמואל אטראני עמדו בראש הקהל. במאות הט"ז-י"ח, ניכרת עדיין האוטונומיה הרוחנית של קהילת קונסטנטין בהנהגת הרבנים יהודה עלוש, פרץ עלוש, משה מועטי, שניחן בתקיפות בדעותיו, משה זמור, שלום גדג', והרב מסעוד זרביב 'אלחסיד' (בעל זרע אמת, ליוורנו, 1715).
הירידה הרוחנית והחברתית של שלהי המאה ה 18 וראשית המאה ה 19, ושקיעת המרכז התורה של אלג'יר, כמו כן השלטון התקיף של הביי מוחמד אל מילי, שפגע קשות ביהודי קונסטנטין (שוד, ביזה ושביין של 17 צעירות יהודיות, שלבסוף שוחררו, 1819), ולאחר מכן הכיבוש הצרפתי (1830-1837) – כל אלה הביאו לסיומה של תקופה רבת חשיבות בתולדות יהודי קונסטנטין.
כינון הארגון הקהילתי הצרפתי [consistoire] של קונסטנטין (1849), קבלת האזרחות הצרפתית בתוקף צו כרמיה (1870), הגידול הדמוגראפי של הקהילה (מכ-3 אלף נפש עד כ-20 אלף נפש בסוף השלטון הצרפתי), חדירת המודרניזציה והחינוך הצרפתי, התמורות בדפוסי התעסוקה – כל אלה הם מסממניה של התקופה הצרפתית.
הרבנים האוטוכטוניים הבאים, שהנהיגו את הקהילה במאות ה 19 והכ' היו : הדיין אליהו טוביאנא, הרבנים יעקב עמרם, לוי אסולין, יהודה גוזלאן, יעקב דוכאן, כלפה חלימי, כלפה זרביב, מסעוד טוביאנה, משה גדג', ראובן עדא, נסים עלוש, ישראל חלימי, יחזקאל עתאלי, יצחק נאבת, פרג' חלימי, כלפה גנאסיא, יוסף גנאסיא, אליהו נקאש, ישעיה חלימי, דניאל רנסיה ומיכאל שרביט.
הדיינים, שכיהנו בשלהי השלטון הצרפתי היו הרבנים סידי פרג' חלימי, יוסף גנאסיא ושמעון דוכאן והרב הראשי האחרון היה הרב יצחק זרביב. בולטת יצירתו העניפה של הרב יוסף גנאסיא (Renassia), משכיל עברי, סופר, מחנך ופוסק בעתות מודרנה, מחברם של כ-137 חיבורים בשפה העברית ויהודית ערבית.
לוקט מתוך חיבורו הקהילות היהודיות באלג'יריה בין השנים 1300-1830 של פרופ‘ מנחם וינשטין לקבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', רמת גן, תשל"ה
שמואל אטלי
פֶּפֶּה שמואל כמו שאנו נוהגים לקרוא לו, נולד בעין ביידה שבאלג'יר בשנת 1896 לאביו רבי חיים עתאלי שהיה שוחט ומוהל ולאמו רוזה לבית אטלאן .
פפה שמואל נלחם בשתי מלחמות העולם, ובראשונה אף זכה להישאר יחידי מהגדוד שלו ב"דרדנלים".
הוא נהג לספר שבמהלך אחד מן הקרבות, כאשר נלחם פנים מול פנים נגד חייל פרוסי והכריע אותו, כיון את הכידון שלו אל חזהו. החיל הפרוסי שהיה מוטל על הרצפה, זעק "שמע ישראל" במבטא אשכנזי.
פֶּפֶּה שמואל קפא במקום ונשאר עם כידונו מורם באוויר. הסתכל על החיל הפרוסי בעיניים ואמר לו בצרפתית "אני יהודי" ועזב את המקום בהשאירו את החיל היהודי הפרוסי המום.
"איך יתכן שיהודי ירים יד על אחיו?!" היה נוהג להוסיף בספּרו את המעשה. הדרך המנחה אותו כל חייו היתה מושרשת בפסוק "ואהבת לרעך כמוך".
פֶּפֶּה שמואל היה סוחר עמיד. הוא גם היה נשיא איגוד סוחרי הבדים באלג'יר וזכה לעשירות. הוא השתמש בכך לעזור לעניים וראה בכך חובה ולא זכות. על כן נהג לומר:
"אם עני מבקש ממך כסף, אתה חייב לתת לו כי זה כסף שלו ולא שלך. אתה רק שליח".
פֶּפֶּה שמואל התגורר בעיר בון והיה מקורב לרבי רחמים נאורי שהיה אב"ד ורב העיר, אשר מינה אותו לגזבר קופת גמ"ח "אליהו הנביא" אשר דאגה לכל צרכיהם של עניי העיר.
הוא התאלמן מאשתו הראשונה וקבר בצעירותם את ששת ילדיו אשר נולדו לו ממנה.
באחת מנסיעותיו, התארח בקונסטנטין הסמוכה, בבית קרובי משפחה שם הכיר את סבתא - מֶמֶה רוז - אשר הייתה גם היא אלמנה וללא ילדים.
עם הולדת אחי הבכור – נורברט, הערבים שהיו רוב לקוחותיו הפסיקו לשלם את חובותיהם, אך הוא העדיף למכור את כל נכסיו ולשלם לספקים ולא להיקרא "פושט רגל", דבר שנחשב בזמנו לאות קלון.
פֶּפֶּה שמואל שידע עשירות מה היא, העדיף לרדת מנכסיו ולעבוד כפועל פשוט, כמו שוטף מנועים במפעל או שומר בסופרמרקט, אך להתפרנס בכבוד ולשמור על שמו הטוב.
בכל תנאי, שמר על מצב רוח מרומם ובכל אירוע משפחתי או חברתי, היה במרכז השמחה.
הוא נהג תמיד לענות לשואלים לשלומו "הודו לה' כי טוב". אמונתו בה' יתברך, קבלת גזרותיו באהבה ואהבת הזולת היו נר לרגליו ואת זה השתדל בכל מאודו להעביר לנו.
פֶּפֶּה שמואל זכה לעלות לארץ ב-1968, התגורר בירושלים אותה כל כך אהב והתפלל כל חייו להגיע אליה ולא עזב אותה עד ליום פטירתו בג' אייר תשל"ו (1976) בגיל 80
יהיה זכרו ברוך.
רוז ורדה אטלי לבית זרביב
סבתא ורדה, ידועה יותר כ-מֶמֶה רוז נולדה ב-1910 לבית זרביב משושלת רבנים, צאצאי רבי מסעוד זרביב אל חסיד.
דמותה היא דמות האשת חיל, עקרת הבית המסורה לילדיה ולבעלה ללא גבול.
העיד על כך חבר שלי, ערבי נוצרי שלמד אתי באוניברסיטה וביקר יום אחד בבית הורי. פֶּפֶּה שמואל שהיה חולה, שכב בחדרו ומֶמֶה רוז עסקה כהרגלה בבישולים ודברי מאפה. כל פעם ששמעה איזה אנחה מחדרו של פֶּפֶּה שמואל היתה עוזבת הכל ורצה לחדר.
לאחר מספר ריצות, אמר לי חברי: "אצלנו הערבים האשה נותנת כבוד ודואגת לבעלה אך אמא שלך עברה אותנו".
ראש דאגתה של מֶמֶה רוז, שלא זכתה ללמוד הרבה שנים בבית ספר, היה הלימודים שלנו. היא דאגה תמיד גם בזמנים קשים, שלא יחסר לנו מאומה בלימודים. היא היתה חוסכת פרוטה לפרוטה כדי לקנות לנו מחברות וכלי למידה.
מאחר ולמדנו בבית ספר של גויים, היא דאגה גם שנלך לתלמוד תורה אפילו בעת המלחמה באלג'יריה, בה ילדים יהודים היו נחטפים, בל תשכח תורה מישראל.
מֶמֶה רוז היתה ידועה כבר באלג'יר, כטבחית מעולה, והרבה שכנים נהגיו להזמין אותה לקראת החגים כדי שתכין עבורם עוגות ותבשילים המיוחדים לאותו החג.
הפשטות שלה היה אוצרה, היא היתה אהובה על כל הסובבים אותה. תהיה נשמתה עדן
