סבתא מלכה
מאת: נירית ציגלר
לאביה של סבתא מלכה, הייתה חנות בעיירה דלאטין בפולין. מאז ומתמיד דיברו והזכירו במשפחתה את הגעגועים לארץ ישראל. הילדים למדו בבקרים בבית ספר פולני ואחר הצהריים למדו בבית ספר יהודי ששמו 'תרבות'
כמיהת המשפחה לעלייה לארץ ישראל הייתה גדולה מאוד ואביה של סבתא אף הכין להם מקום מגורים מבעוד מועד, במושב קדימה שבארץ ישראל, שם התגוררו מכבר דודה ודודתה של סבתא. כאשר סבתא הייתה בת שמונה, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והייתה בין המשפחות הראשונות שהתיישבו בכפר קדימה.
סבתא מספרת שהם היו מאוד מאושרים למרות המגורים בצריפים ללא חשמל וללא מקרר. כשבגרה קצת, סבתא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל שם היא רכשה ידע רב בטבע ובמדעים.
סבתא התגייסה להגנה ולאחר קום המדינה התגייסה לצה"ל ולאחר שנישאה לסבא דוד, עברו לגור יחדיו בעיר נתניה.
העיירה דלאטין ממוקמת בגליציה אשר בפולין, רוב תושבי העיירה היו יהודים. יהדות גליציה הייתה גדולה ומפותחת מבין קהילות יהודי מרכז אירופה. עדויות ראשונות לקיומם של יהודים בגליציה הן מהמאה ה-11.
בעת כיבוש האזור על ידי אוסטריה, ישבו בו כ 225,000 יהודים, שהיוו באותם ימים 9.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה. היהודים ישבו ברובם בעיירות, אך גם בכפרים, ושימשו מעין מעמד ביניים המקשר בין האצולה לבין האיכרים האוקראינים כאשר ברובם היו בעלי מלאכה, ורק מעטים עסקו במקצועות אחרים.
לקראת סוף המאה ה-18 ניסה הקיסר פרנץ יוזף לבולל את היהודים וזאת על ידי הפצת השכלה בתוכם. היו יהודים שתמכו במטרה זו, אך רוב היהודים התנגדו לכך. היהודים בגליציה היו ידועים באדיקותם הדתית, ונאבקו קשות בהשכלה החילונית. כמו כן, התנהל ממאבק קשה בגליציה בין תומכי ה- חסידות לבין ה- מתנגדים. מאבק זה הסתיים בניצחון תומכי החסידות, והיא הייתה לתנועה השלטת בין יהודי גליציה.
בשנת 1867 זכו היהודים בגליציה לשוויון זכויות מלא, ובכך היו הראשונים מבין יהודי מזרח אירופה שזכו לעצמאות זו. במהלך המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 שלפני מלחמת העולם הראשונה שגשגה הקהילה היהודית בגליציה מאוד, נכתבו מספר רב של ספרים ושירים, פעלו בה מספר גדולי תורה.
אך התבוללות החלה לפגוע במבנה הקהילה ומתחילה המאה ה-20 החלו הפולנים והאוקראינים לפגוע ביהודים ולנשל אותם מעמדותיהם. כבר במלחמת העולם הראשונה נפגעו היהודים מפלישות של אוסטריה ורוסיה לאזור ובמלחמת העולם השנייה נרצחו כמעט כל יהודי גליציה. המעטים שנשארו עזבו לארץ ישראל או לארצות הברית.
בס"ד
ראיון עם סבתא מלכה כוכבי
מאת יעל אטלי - 2001
סבתא מתי ואיך עלית ארצה?
סבתא: עליתי ארצה לפני 66 שנה. הייתי ילדה קטנה, עלינו כל המשפחה. אבי היה ציוני עוד משחר נעוריו, שאיפתו היתה לעלות לא"י, ארץ האבות ולעבד את אדמת הקודש. הכמיהה לארץ ישראל הייתה של כל המשפחה, אך לא כולם יכלו לעלות. כשעלינו ארצה רוב אנשי העיירה לוו אותנו לתחנת הרכבת בנסיעתנו ארצה והתיישבנו בכפר קדימה, היינו בין המתיישבים הראשונים שעלו על הקרקע.
איך היו אז החיים בכפר?
סבתא: לא היה לנו חשמל וגרנו בצריף. לא היינו רגילים לחום הקיץ ולתנאים הקשיים, אבל קיבלנו הכל באהבה ובשמחה. העיקר שאנו בארץ ישראל ולא שומעים מהגויים דברי שנאה כמו "ז'יד (יהודי) לך מפה, פולניה זו לא הארץ שלך."
בית הספר לא היה בכפר, ונאלצנו לנסוע בסוס ועגלה לבית הספר שבישוב השכן. כשהיו כבר כ-20 ילדים בכפר, נוסד ביה"ס במקום. כל כיתה מנתה בערך 4-3 ילדים ו-4 כיתות למדו בחדר אחד עם מורה אחד. בכל זאת למדנו יפה והתקדמנו בלימודים.
בתחילה, בקושי היה מנין מתפללים, בחגים היינו הולכים להתפלל בישוב הסמוך. מאוחר יותר, בנו צריף שבו היה אפשר להתפלל.
האם היה מסוכן אז לגור בארץ?
סבתא: בתקופת המאורעות, בשנים 1937-1838 הערבים היו מתקיפים את הישובים היהודיים, יורים, שורפים שדות וגודעים את עצי הפרדס, ולא פעם הלכנו לישון בבנין של אחד התושבים בכפר כי יתר הבתים היו צריפים שהכדורים השורקים היו חודרים לתוכם.
היו גם ערבים ידידים שהיו מודיעים מראש אם תהיה עלינו התקפה. היות ולא היה טלפון בכפר, אמצעי הקשר היחיד עם הישובים השכנים היה איתות על ידי פנסי מורס בלילה, ואיתו על ידי מראות ביום.
איך התגוננתם?
סבתא: האבות היו שומרים בלילה, וביום עבדו. הנוער התאמן בנשק בלי שהבריטים ידעו, וכשפרצה מלחמת השחרור, כל הנוער שידע לאחוז בנשק התנדב לצבא. ביניהם היו חברי ההגנה וחברי האצ"ל. עדיין לא היה גיוס חובה, אך בעזרת ה' ניצחנו במלחמה. גם אני, וגם סבא שלך שרתנו בצבא, בתקופת מלחמת השחרור.
איך הכרת את סבא?
סבתא: סבא דוד עבד כשליח מהסוכנות לארגן את פליטי השואה להביאם לארץ. הוא השתמש בכל מיני תעודות מזויפות שאפשרו לו לנוע בארצות אירופה כדי לאסוף את שארית הפליטה, להעבירם בדרכים ללא דרכים בתנאי סכנה, לאיטליה ומשם באוניות בלתי לגליות, לארץ ישראל.
בסיום תפקיד "הבריחה", חזר ארצה והמשיך לעבוד כהרגלו, לטובת הכלל, בלשכת הקרן הקיימת לישראל לאיסוף תרומות לגאולת הקרקע. באחד מביקוריו בכפר, הכרתי את סבא שלך, אך חיכינו לסיום מלחמת השחרור כדי להתחתן מאחר ושנינו היינו מגויסים.
איך הגעתם לנתניה?
סבתא: סבא שלך עלה ארצה בעליה בלתי לגלית בהיותו עלם צעיר. משפחתו של סבא הייתה משפחה ציונית מדורי דורות והאמינה שעל היהודים לחיות בארץ ישראל ולא בגלות. אבות אבותיו של סבא קבורים בצפת ובירושלים.
שלשה וחצי חודשים, שט סבא בספינה רעועה על פני הים, כשהוא מסתתר מהאנגלים בל ייתפס ויוחזר לאירופה. הספינה הצליחה להגיע לחופי נתניה, ושם סבא נפגש עם אחיו יוסף שעלה ארצה עוד לפני כן. על כן החליט סבא לגור ליד אחיו ולבנות בית בנתניה, בו נולדה אמא שלך (עדינה) וכל יתר ילדינו, ובו אני גרה עד היום.
תודה סבתא
