אהבת חינם 

 

נוהגים לומר " כשם שנחרב בית שני בגלל שנאת חינם, כך יבנה הבית השלישי בגלל אהבת חינם" אם נתבונן היטב בשני המושגים נראה שהם לא שקולים זה כנגד זה.

 

המושג "שנאת חינם" מובא כאן לגנאי, האם "אהבת חינם" הוא לשבח?

לדעתי "אהבת חינם" הוא גם מושג לגנאי, שהרי פירושו הוא: למרות שלא מגיע לו אני אוהב אותו, דהיינו מצאתי את הדברים השליליים שבו ולמרות זאת אני מצווה לאהוב אותו ותו לו, בזה מסתיימת המצווה. לא כך הדבר ...

 

נאמר: "ואהבת לרעך כמוך" לרעך נאמר ולא את רעך, לרמוז לנו שאהבתך כלפי רעך צריכה להיות כפי אהבתך כלפי עצמך, כפי שאתה מוצא תמיד הצדקה למעשיך ומוכן גם לסלוח לעצמך כאשר אתה לא מוצא, כך תפעל כלפי חברך. אל תאהב אותו סתם לחינם, תמצא בו את נקודות הזכות, תשפיע עליו לחזור מדרכיו אם שגה. לאהוב מישהו פירושו לדאוג לו, כפי שאתה תמיד דואג לעצמך דאג כך לחברך, ואם כל אחד ילמד לאהוב דהיינו לדאוג לשני, אזי חסל מריבות, קנאה ותחרות שהרי לא מצאנו אדם שרב או מקנא או מתחרה בעצמו. חידושי הדב"ש

 

​

הרהורים לתשעה באב  מאת: הרצל ובלפור חקק

 

תשעה באב היה לאבן פינה בזיכרון הלאומי שלנו. שני חורבנות באו לנו בתשעה באב. כיהודים חווים אנו את הביוגרפיה הלאומית כביוגרפיה אישית, והנפש היהודית אינה יכולה למחות בנקל את נוראות העבר. גם בשגרת היומיום מלווים אותנו צללים מן העבר:  חורבנות, פרעות , רדיפות...

 

כשמתקרב צלו של תשעה באב, נאלצים אנו להתמודד עם לקחי העבר : להתמודד עם שנאת הגויים, אך גם עם שנאת היהודים. מבחינת חשבון הנפש הלאומי שלנו, השנאה הפנימית בתוככי העם היהודי מסוכנת יותר והרסנית יותר. תשעה באב הוא אכן יום מספד לשני החורבנות , אך אין טעם למספד אם אינו מלווה בחשבון נוקב עם עצמנו. לצורך החשבון הפנימי שלנו , נתאר כאן את האירועים שקדמו לחורבן בית שני.

 

המרד ברומאים פרץ והקנאים שלטו בירושלים. הוקמה ממשלה לאומית באסיפת עם ליד הר הבית, ובראש הממשלה עמד הכוהן הגדול חנן בן חנן. לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) "הכוהן הגדול וגדולי העם בנו את חומת ירושלים, הכינו מכונות רבות למלחמה וכל מיני כלי נשק" (מלחמות היהודים ב' ,כ"א א'). זו אכן תגובה בריאה של עם העומד על נפשו.

 

המצב הורע: עיר אחר עיר נפלה, והרומאים נערכו למלחמה על ירושלים. המצור התהדק, הקיום היהודי הועמד בסכנה והיהודים החלו ב...מלחמת אחים! ראש הממשלה נרצח על ידי חייליו של יוחנן מגוש חלב (שהובס עם חייליו בגליל והגיע לירושלים), לאחר שלא נתקבלה תביעתו של יוחנן לעמוד בראשות הממשלה. לאחר שהושג חפצו של יוחנן, לא פסק ההרג מבית. שמעון בר גיורא ערער על מנהיגותו של יוחנן ותבע לעמוד בראש. שרשרת הרציחות בין המחנות החריפה, גם לנוכח המצור הקשה על העיר.

 

הדברים לא נעלמו משרי הצבאות הרומיים, והם הציעו לאספסיינוס לפרוץ לירושלים בשעת כושר זו ,שבה יהודים מכלים זה את זה. אספסיינוס היה ערום מיועציו והיטיב להבין מהם מה עוצמת יצר ההרס העצמי הטמון בעם היהודי. תשובתו ליועציו (כפי שמובאת אצל יוספוס) מעוררת בנו צמרמורת גם לאחר אלפיים שנה: "דעו כי טעיתם מאוד בעצתכם , כי טוב לנו להתבונן מרחוק , בעוד היהודים נלחמים ביניהם ברוח שיגעון" (מלחמות ד' ,ו' ,ב').

 

עלינו לזכור שהמאבק בין המחנות לא היה אידיאולוגי. היה קונסנסוס על כך שהקיום היהודי בסכנה ויש להילחם. המחלוקת הייתה מי ישלוט, ולמען השלטון קודשו כל האמצעים: "כל המקומות סביב להר הבית היו למאכולת אש... כל צד שרף את הצידה (המזון) של השני " ( מלחמות ב', א' ד').

 

אספסיינוס היטיב לאבחן את רוח  השיגעון וההרס העצמי ,וכך חלפה שנה של שריפת מחסני מזון ורצח אחים. מה קרה כעבור שנה , כולנו יודעים: לעיר פרץ טיטוס, בנו של אספסיינוס. מה קרה אז? האם התפכחו המחנות היריבים? ודאי. יהודים פוקחים את העיניים רק לאחר שהראש מותז: "בבהלה השקיפו המורדים על הרומאים שמסביב, ובפעם הראשונה הפסיקו את המריבות שביניהם".

 

נורא לחשוב עד כמה התפכחות מאוחרת היא לפעמים מאוחרת מדי: העיר נשרפה ובית המקדש נחרב בתשעה באב. "ובשעה שהמקדש היה בוער באש, הרגו הרומאים כל איש וכל אישה אשר מצאו". וכאות לחרפת היהודים, הוצגו כלי בית המקדש בתהלוכת הניצחון ברומא.

 

ומה היום? חזרנו לציון לאחר גלות ארוכה. מדינת ישראל היא, ככלות הכל , הבית האחרון. אם נאבד את הבית הזה במו ידינו, לא יסלחו לנו הדורות הבאים על כך. לנגד עינינו מרצדת כתובת ישנה על קיר הבית הלאומי שלנו – דבריו של אספסיינוס: " טוב להתבונן מרחוק בעוד היהודים נלחמים ביניהם ברוח שיגעון". האם נדע לעצור את רוח השיגעון הזאת בטרם יהיה מאוחר? לו יהי.

 

​

 

בכה אבכה לילה ויום  על קינות תשעה באב    

 

האגדה מספרת כי באחד הלילות, בעת נסיגתו של נפוליון בונפרטה מרוסיה, בשנת 1812, נתקל הקיסר בבית שמתוכו הבהב אור נרות. נפוליון התקרב אל החלון ומבעדו ראה מחזה מוזר – קבוצת אנשים ישובים על הרצפה, ספרים בידיהם, והם קוראים בהם לאור נרות בנעימה נוגה - ובוכים.

 

בונפרטה הסקרן ציוה להוציא אליו את מנהיג הקבוצה הזאת. האיש הזדהה כיהודי – רבה של הקהילה היהודית במקום. הרב הסביר לנפוליון כי הוא ובני קהילתו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש.

 

"מתי חרב בית המקדש הזה?" תמה נפוליון "לפני אלף ושמונה מאות שנה" אמר הרב. "על בית שחרב לפני אלפיים שנה, מתאבלים אתם כל שנה?" התפלא הקיסר, ולפמלייתו אמר "עם שמסוגל לשמר את זכר מולדתו שנים רבות כל כך – ישוב ויבנה אותה".

 

 

 

הקינה הראשונה היא בת אלפיים שנה.

 

בערב תשעה באב וגם בבוקר הצום, נוהגים בקהילות ישראל להוסיף לאחר התפילה אמירת קינות, מעין שירי אבל, אשר בסגנון פיוטי מזכירות ומספידות  את חורבן בית המקדש הראשון והשני בראש ובראשונה, אך גם חורבנות ואסונות נוספים שאירעו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה. הקינות מסודרות בקבצים, בצורה כמעט כרונולוגית, ולכן מתחילים את הקריאה במגילת איכה, אחת מחמש מגילות המופיעות התנ"ך, ולמעשה הקינה הקדומה ביותר על חורבן בית המקדש.

 

מגילת איכה מתארת את המצור המזעזע לפני החורבן, את חרפת הרעב והמוות ששרר ברחובות ירושלים, לאחר שנים של שגשוג ופריחה. "ספקו עליך כפים כל עוברי דרך, שרקו ויניעו ראשם על בת ירושלים. הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ" איכה

 

בנשימה עצורה, נפרשת לעינינו מסכת העינויים של אנשים ונשים, זקנים וטף המורעבים בשל המצור הארוך על העיר, "דבק לשון יונק אל חיכו בצמא, עוללים שאלו לחם פורש אין להם"  "עורנו כתנור נכמרו מפני זלעפות רעב", את ההתדרדרות המוסרית והפיזית, שסופה – חורבנו של הבית, של מרכז החיים הפרטי והלאומי – חורבנו של בית המקדש

 

 

​

במוצאי תשעה באב

אנו רגילים לשבור את הצום בתבשיל מיוחד - חלאלוּם - שהוא מאכל אבלים, העשוי מאטריות ועדשים. תבשיל זה מזכיר לנו איפוא, שלמרות שנגמר הצום, אך עדיין חלים עלינו מקצת מדיני אבלות שהרי עיקר חרבן הבית והשריפה היו ביום י' באב.

 

אמנם אנו נוהגים להתרחץ במוצאי תשעה באב, אך אנו לא אוכלים בשר ויין וגם לא מסתפרים עד למחרת בערב, מוצאי יום י' באב.

 

כפי שהזכרנו כמה פעמים, הכל ממנו יתברך והכל לטובה. גם חרבן הבית הוא חלק מתהליך שנקבע במחשבתו ית' מבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

 

נשאלת השאלה: למה ישראל גלו "רק" 70 שנה אחרי חרבן בית ראשון ואנחנו עדיין בגלות אחרי חרבן בית שני זה למעלה מאלפיים שנה?

 

תשובה על כך שמעתי מפי הרה"ג הרב דוד שלוש זצ"ל. דבריו נאמרים כאן על פי הבנתי והשגתי ואם טעיתי ה' ברחמיו יכפר  

ידוע שאין הקב"ה מביא מכה על עם ישראל אלא אם כן, הוא מסוגל לעמוד בה, שנאמר: "אמר אליהם חי-אני נאם אד'ני ה', אם-אחפּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה:  שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ--בֵּית יִשְׂרָאֵל". יחזקאל ל"ג ונאמר: "שובה אלי וגאלתיך" ישעיהו מ"ד. הדור, בתקופת בית ראשון, למרות קיומו של הבית, לא היה מספיק חזק ומושרש באמונתו כדי לסבול גלות ארוכה מעבר לשבעים שנה - שנות חייו של האדם. לעומת זאת בתקופת בית שני, קם דור של תורה שבהשפעתו ניתנת אפשרות לעם ישראל לשרוד ויתרה מזאת, להתעלות במעלות התורה למרות העדרו של הבית.

במשך הגלות הארוכה הזאת, זוכה עם ישראל להישגים בדביקות ואמונה בה' יתברך, שלא השיג בזמן ששני בתי המקדש היו קיימים. וזה מחזיר אותנו לאמונה הבסיסית שממנו ית' יבוא רק הטוב, וגם שבמה שנראה לנו חושך, אנחנו צריכים למצוא את האור הגדול של הגאולה אליה נזכה במהרה בימינו, אמן.