סבא דוד

 

בעיירה היה בית כנסת גדול ויפה בו התקיימו חמישה מניינים ואשר כלל גם 'חדר'. רב הכפר היה בן האדמו"ר מוויז'ניץ, מנחם מנדל האגר שכאשר נפטר, פקדו את מחוזות מארמארוש שטפונות עזים. יהודי מארמארוש בתמימותם התורנית האמינו כי השמיים לא חדלו מלבכות על הצדיק הגדול שהסתלק. בשנת 1930 חיו במיטלוישווה 530 יהודים שהם 25.3% מכלל האוכלוסייה. כל יהודי העיירה היו דתיים, לא כולם היו חסידים, אך אלו שכן נחלקו לשתי החסידויות וויז'ניץ וסטמאר.

בעיירה היו מס' ציוניים, בניהם סבי שהשתייך לתנועת 'המזרחי' והיה פעיל בה. אביו היה גם ציוני ושאף מאד לעלות לארץ-ישראל ומשום כך נקרא בפי כל "אָ‏בְרוּם בּוּרֵךְ דֶעְר אֶרֶצְיִשְרוּאֶל דִיקֵר יִיד", דהיינו: אברהם ברוך היהודי של ארץ-ישראל. היחסים עם הגויים לפני השואה היו טובים. שרר אצלם עוני רב והיהודים פרנסו אותם וסחרו עמם.

 

אביו של סבי, ר‘ אברהם ברוך שטרן השתייך לחסידות וויז'ניץ. בבית דיברו אך ורק יידיש למרות שבבית הספר דברו רומנית בבקרים. הבנות למדו בבית-הספר של הגויים ואחר הצהריים בתלמוד תורה לבנות, והבנים למדו בישיבה בוישו. האחים הגדולים אף נסעו עד לבודפשט ללמוד בישיבות שהיו שם. באוניברסיטאות אסור היה ללמוד מטעמים דתיים.

המשפחה התפרנסה מעיסוקו של אביו של סבי שהיה גם סוחר וגם מלמד. הוא האמין בשילוב תורה עם עבודה. למרות המצב הכלכלי הרעוע בעיירה, למשפחתו של סבי לא חסר כלום. אמו נהגה לחלק לעניים בעיירה חלות, שאפתה בכל יום שישי, בשר וגם כסף. משפחתם אימצה שלוש משפחות נזקקות מהעיירה.

אבותיו של סבי היו מראשוני המתיישבים במארמארוש . שלושה אחים היו, רבי מרדכי שטרן, רבי אברהם אדלר ורבי שלמה פרוכטר, שהצטרכו לעזוב את מקום הולדתם מסיבה כלשהי. הלכו שלושת האחים אל דודם הצדיק, הרבי מינקלשבורג זיע"א והתייעצו עמו לאן לפנות. אמר להם הרבי שיסעו מעיר לעיר עד שתארע להם איזו סיבה על הדרך ואז, יישאר אחד מן האחים להתגורר שם. ובסיבה הבאה שתארע יישאר האחר השני להתגורר וכן הלאה. הם החלו לנסוע והגיעו להרי הקרפטים. וכך אט אט פנה כל אחד לדרכו שלו ושיכן את עצמו במקום אחר.

 

על השוני בשמות המשפחה של האחים ישנו סיפור: בשנת תק"ן נתגלו על ההרים שסבבו את העיר סימנים של מכרות זהב, כאשר החלו בחציבה הוזמן המלך הגדול לעיירה, אולם בכל המחוז לא נמצא מקום ראוי לשכן בו את המלך ופמלייתו הגדולה. אז, החליטו על ביתו הגדול של רבי מרדכי שהיה גר בסעלישט כמקום טוב לשכן בו את המלך ועוזריו. רבי מרדכי הזמין את אחיו, שיסייעו לו בהכנות לקראת קבלת המלך.

הכל עבר בהצלחה יתירה, וכשהגיע זמן הפרידה מהם בקש המלך לדעת את שמותם כדי לרשום אותם בפנקס המלך לזיכרון עולם. מכיוון שלא היו להם עדיין שמות משפחה החליט המלך להעניק להם שמות ואמר להם בזאת הלשון: אתה מרדכי תקרא מהיום שטרן (כוכב) כי כ"כוכב השמיים היית לי". אתה שלמה תקרא מהיום פרוכטר (פירות) על ש"דאגת לפירות ותבואה לי ולחיילי", ואתה אברהם מקומך בין ההרים תקרא מהיום אדלר (נשר) "כי עליך להיות קל כנשר לעוף לראש ההר".

 

לארץ ישראל עלה אחיו הבכור של סבי, יוסף ז"ל, בשנת 1934 ועורר בזה את כמיהת המשפחה כולה לעלייה. חליפת מכתבים מרתקת בשפת היידיש בין יוסף ז"ל לבין המשפחה מגבירים את הגעגועים לארץ.

בשנת 1938 מחליט סבי לעלות ארצה ומקבל כצידה לדרך את ברכת אביו ואת ברכתו של הרבי מוויז'ניץ. ברכת סבו בעת הפרידה הייתה: "סע לשלום כי ליהודים יש עתיד רק בארץ ישראל". מפליא עד כמה מייצגות מילים אלו את מה שקרה ליהודים באירופה בשנים הבאות. הפרידה מבית אבא הייתה קשה, אולם ההחלטה הייתה נחושה ומלווה תקווה שבעתיד הקרוב תוכל כל המשפחה לעלות ארצה .

סבי מגיע לחופי רמי שעל גדות הדנובה ומצטרף לאוניית מעפילים האמורה להביאם אל חופי הארץ. ארבעה וחצי חודשים מיטלטלת האונייה בים, ובהגיעם לסביבת קפריסין מסרב רב החובל להתקדם לארץ מחשש תפיסת האוניה בידי הבריטים.

המעפילים יורדים לסירת מנוע קטנה ומנסים להגיע בחשאי לחופי הארץ. בדרך דומם המנוע והסירה נסחפת לחופי אשקלון, הפעם, הם שמחים שהבריטים באזור מכיוון שהערבים מקיפים אותם מכל עבר... הקבוצה נלקחת למחנות מעצר ומשתחררת, השמחה רבה לאין גבול!

עוד בטרם כניסת השבת, מגיע סבי אל אחיו יוסף שגר בנתניה והשמחה, אי אפשר היה לתארה... יחדיו מטקסים האחים עצה כיצד להעלות את המשפחה לארץ בדרך לגאלית (חוקית), כיוון שהמשפחה מטפלת בילדים קטנים ולא תצליח לעמוד בקשיי הנסיעה, אולם פריצת מלחמת העולם השנייה קוטעת תוכניות אלו.

 

לבריגדה היהודית מתגייס סבי יחד עם צעירים יהודים אחרים, המסייעים לצבא הבריטי בשלב הראשון ביחידות שיטור והספקה, ובתקופה מאוחרת יותר אף ביחידות לוחמים ממש. לאחר שנה וחודשיים משתחרר סבי מהצבא הבריטי במטרה לאתר את הוריו ולפעול למען עליית משפחתו ארצה. סבי משיג אישורי כניסה לארץ עבור משפחתו ושולח אותם דרך הצלב האדום, אולם האישורים אינם מגיעים ליעדם ויתכן שנעשה בהם שימוש עבור אנשים אחרים.

 

עם סיום המלחמה, בשנת 1945, התנדב סבי לצאת לאירופה ולעסוק בארגון הפליטים היהודיים לעליה ארצה. שישה חברים ובהם סבי, יצאו בסירות, בחשאי וללא תעודות כשפניהם מועדות לחופי איטליה. כעשרה ימים שטו הבחורים בים תוך חשש התקלות בסירות בריטיות או במוקשים ימיים שנשארו לאחר המלחמה.

אך כשירדו לחוף, איש לא חיכה להם בניגוד למה שתוכנן מראש ובקושי רב הצליחו להגיע לעיר הקרובה, שם קיבלו מ 'המרכז לגולה' תעודות פליט שאפשרו להם לנוע ברחבי איטליה. משם נסעו לרומא להיפגש עם פעילים נוספים לשם תכנון הפעולות והתפקיד של כל אחד. מרומא סבי נסע עם פעילים נוספים לדרום איטליה אולם בדרך הם נקלעו לתאונת דרכים קשה, סבי נפצע קשה ואושפז בבית החולים בנאפולי.

לאחר שהחלים הגיע סבי למילאנו ושם מתחילה פעולתו. כל הפעילות באיטליה מתקיימת תחת 'המרכז לגולה'. פעילותו של סבי הייתה העברת פליטים יהודים מאוסטריה לאיטליה כי מחופי דרום איטליה ניתן היה להגיע ארצה.

שטחה של אוסטריה חולק לארבעה חלקים ואזורים, הרוסי, הבריטי, האמריקאי והצרפתי (ארבעת המדינות שניצחו במלחמה). בכל אחד מן האזורים היו מחנות של פליטים יהודים אולם, הכניסה אל שטח נרחב ליד הגבול הן מהצד האוסטרי והן מהצד האיטלקי הייתה אסורה. מי שנתפס הואשם בריגול ונשלח לכלא לתקופה ממושכת. סבי השיג תעודת פליט אוסטרי המאפשרת לו לנוע באוסטריה.

לאחר מכן משיג סבי, באמצעות קשרים שרקם, אשרת מעבר חופשית בין שלושה אזורים באוסטריה, האמריקאי, הבריטי והצרפתי. התעודה הייתה יקרה ביותר והקלה על ההברחות. בכל פעם שסבי קיבל רשימה של פליטים התבונן וחקר אם אין מישהו מבני משפחתו. כשהיה במינכן, מצא את שמו של בן דודו ודרכו גם הצליח להיפגש עם אחיו. אז נודע לו על הגורל המר שפקד גם את בני משפחתו, ההורים והאחים הקטנים הושמדו במחנות, את אחד מאחיו הרגו כשבוע לפני השחרור ועקבותיו של אחיו הבכור לא נודעו ועד שנים מאוחרות נותרה תקווה שאולי יופיע יום אחד.

 

באפריל 1947 לאחר שנתיים של פעילות, הברחה וגיבוש קבוצות לעלייה ארצה, תוך הסתכנות רבה סיים סבי את תפקידו בחוץ-לארץ וחזר ארצה. במלחמת השחרור נלחם סבי בחטיבת 'גולני' בגדוד 'ברק' שנקרא כך על שם המצביא התנ"כי ברק בן אבינועם. לאחר מכן, הכיר סבי את סבתי ובשנת 1949 הם התחתנו וגרו בנתניה בשיכון הפועל המזרחי. סבי היה פעיל בשכונה, בתנועת הפועל המזרחי בנתניה ובהקמת בית הכנסת בשכונה. סבי עבד לפרנסתו בקרן הקיימת לישראל ועסק בגאולת קרקעות.

​

יהיה זכרו ברוך 

​

​