במוצאי שבת יושב אליהו תחת עץ החיים וכותב זכיות של שומרי שבת (אליה רבה, מובא בכף החיים אות יט).
שבת היא היום השביעי בשבוע; הוא נזכר לראשונה בסיום סיפור הבריאה בספר בראשית (פרק ב פס' ב): "ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". בסיום סיפור הבריאה מסופר כי ביום השביעי אלוהים שָׁבַת מכל מלאכתו וכי הוא בירך את היום השביעי וגם קידש אותו. היום השביעי נקרא לראשונה בשֵם "שבת" בספר שמות (פרק טז פס' כה): "כי שבת היום לה'".
שבת היא חלק מבריאת העולם, ומכל המועדים והחגים - רק השבת נזכרת בעשרת הדיברות. הדיבר הרביעי עוסק בשבת והוא פותח במילים: "זכור את יום השבת לקדשו…" (ספר שמות פרק כ פס' ז). לַשַׁבָּת מקום מרכזי בספרי המקרא, והיא נזכרת לא רק בתורה - אלא כמעט בכל 24 ספרי התנ"ך. יש ליום שבת שתי משמעויות מרכזיות: המשמעות הראשונה קשורה לבריאת העולם - ליום השבת כעדות שבועית למעשה הבריאה; המשמעות השנייה קשורה ליציאת מצרים - לשחרור מעבדות לחירות.
שבת - על שתי המשמעויות שלה - היא אות ברית בין ה' ובין בני ישראל, החל מכניסתה בהדלקת הנרות, דרך סעודות השבת ועד לצאתה ברכת ההבדלה.
הדלקת הנרות מסמלת את קבלת השבת.
שולחן שבת מסמל את הציווי של "זכור את יום השבת לקדשו…" פרשו חכמים "זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו בדברים הנאמרים על היין" והרי אין קידוש אלה במקום סעודה.
ההבדלה מסמלת את החותם של השבת. אנו מצווים להבדיל בין קדש לחול, להכיר בשבת כמקור הברכה. על כן אנו נתרכז במנהגים הקשורים לשלושת הנושאים הללו.