סידי פרג' חלימי
בעל האורות חיים

בלימוד התלמוד הייתה לו שיטה מיוחדת, מטרתו הייתה ששומעי לקחו יגיעו בהבנת הסוגיא התלמודית לדרגה הנקראת "עיון". כלומר, הבנה עמוקה במשא ומתן ההלכתי וחיפוש מדוקדק בלשונו הזהב על רש"י ז"ל. הוא היה מסביר כי רש"י כותב בעט של זהב; כמו שמטפלים בתכשיט יקר ושומרים עליו בשבע עיניים ולא משתמשים בו אלא בהזדמנויות מסוימות, כך הוא לשונו של רש"י. כל מלה בו מבטאת בדיוק את הרעיון שרצה להבליט בלשונו ובפרט אם התחיל רש"י את מאמרו במלה "כלומר" צריך אז לחפש את הקושי הלשוני שראה רש"י במאמר התלמודי, שאילץ אותו להשתמש במלה זו. באשר לתו"ס, היה אומר שלא נוכל להגיע לחכמתם כי הם היו בקיאים בכל הש"ס ללא גוזמה, וכאלו כל התלמוד היה מונח לפניהם, וכדי להבין כוונתם צריכים להסתכל בכל המקורות שהסתמכו עליהם לשם הוכחת שיטתם.

בדרשות לצבור הרחב - בשונה מיתר הדרשנים שבעיר, שהיו מלקטים מאמרים וחידושים אנה ואנה בלי לקשר ביניהם, הוא היה היחיד שבדרשותיו המאלפות היה מדבר על נושא אחד, ומפתח אותו עד גמירא. כל חלקי אמרותיו היו חרוזים בשלשלת אחת. הוא היה אומר שעל הדרשן לדעת איך לקשר בין חלקי הדרשה באופן שהכול יהיה חטיבה אחת, כי הצבור לא יכול להתפזר במחשבתו, ובתום הדרשה לא יישאר בידו שום דבר ברור; לפיכך עליו לרכז את כל העניינים ולאחדם ע"י רעיון עיקרי העובר כחוט השני בין כל המאמרים והחידושים.

השפעתו על הציבור - מציאות חן שנהנה ממנה בעיני הצבור כולו הייתה משותפת לכל חלקי הקהילה בין בעיני חכמי העיר ובין בעיני יתר העם. אף אגודת הלוחמים המוסלמים בקשה ממנו לקבל עליו את נשיאות חברתם. לא ידוע אם קיבל את ההצעה. אך זה מראה בעליל שהיה מקובל על כל שדרות העם, והשפעתו הייתה גדולה מאוד. לא לחנם נתמנה כדיין בהיותו בגיל 22 שנים. הודות לגדולתו בתורה, נתקבלה הצעה להיותו רב ראשי של תוניסיה, והוא סירב להיענות להצעה. הוא טען שרב ראשי צריך להיות מעורב בחיי הקהל מקטנות ולא יכול לנהל את הקהילה למרות כל הידע שלו בחכמת התורה, אם לא רכש ידיעות ברורות על רוב המשפחות של העיר, ועל כל כוחות הרבנות שבשטח. ונוכל להמליץ עליו מאמר חז"ל בפרקי אבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". בהתחשב בפעולתו במבורכת בכל השטחים, העניקה לו ממשלת צרפת, אות של "אביר לגיון הכבוד". אות שניתן בדרך כלל רק ליחידי סגולה ששקדו על שלום הצבור.

הוא השאיר אחריו שם עולם. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. (מתוך דבריו של הרה“ג ר‘ יצחק זרביב זצ"ל, תלמידו וממשיך דרכו בכס הרבנות בקונסטנטין עד לשנת 1962, בהקדמתו לספר "אורות חיים" של הרהמ"ח זצוק"ל.)

​