פרשת פנחס

דמותו של מנהיג מאת נתנאל אטלי

ברית שלום אלוקית - "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" במדבר כה, יב
הקב"ה מסכים בפרשתנו להריגתו של אדם. הוא מעלה על נס את פועלו של פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, שהרג במכת רומח אחת בן ישראל עם המדיינית שעמו. המומתים היו נשיא שבט שמעון ובתו של אחד מראשי מדיין. לפנינו רצח, שזכה לברכת ה': "הנני נותן לו את בריתי שלום".

מה שונה נשיא שבט שמעון משאר הנצמדים לבעל פעור, שדווקא אותו הרג פנחס? למה להרוג? ומדוע זקוק פנחס ברגע זה לברכת שלום?
אולי ההסבר לעניין הוא, שפשוטי העם הלכו אחר בנות מואב, עקב פיתוי ותאווה, אולם נמצא במחנה ישראל גם מי שהעניק למעשה הזימה הזה צד אידיאולוגי. היה זה נשיא שבט שמעון, שהתייצב במרכז המחנה יחד עם המדיינית שבחר לעצמו, ואמר למשה: "משה! מדינית זו מותרת או אסורה? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?" (על פי המדרש).
היה זה רגע קשה מאוד למשה. תשובה הגיונית מפי משה לא היתה משכנעת את ההמון המשולהב לחזור למוטב. רק זעזוע, רק מכה חזקה, יכלו להחזיר את העם לשפיות. ומתוך המחנה יצא פנחס והרגם לעין כל. אלימותו הניבה תוצאות מידיות: "ותעצר המגפה מעל בני ישראל".

מעשהו של פנחס היה טהור, ועל כן היה רצוי בעיני הקב"ה. אך רצח ולו גם רצח של מצווה מטביע בנפש האדם רושם שלילי, הפוגע בלב האדם. ברגע זה, באה ברית השלום האלוקית להשיב לנשמתו את האיזון הפנימי, את השלום המוסרי.

מנהיג רצוי
אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה במדבר כז, יז

משה עומד לפני מותו ומחפש מנהיג שיחליף אותו, ובפסוק מתוארות התכונות הנדרשות ממנהיג: מנהיג אמיתי צועד לפני מונהגיו, לפני העם, עליו להרימם אליו ולא להשפיל עצמו אליהם ולוותר להם כל הזמן - "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם".
ש"יצא לפניהם" - וינהיג את העם אחריו, ולא שהעם ינהיג אותו והוא יצטרך לנסות למלא את רצונו. המנהיג צריך להיות "אשר יוציאם" ממדרגתם הנמוכה, ו"אשר יביאם" למדרגה גבוהה של רוחניות וקדושה.

ואומר ר' ישראל סלנטר זצ"ל: נאמר "בעקבתא דמשיחא (בתחילת תקופת ימות המשיח) פני הדור כפני הכלב". טבעו של הכלב הוא לרוץ תמיד לפני אדונו ומדי פעם להסתכל אחורה לראות לאן האדון הולך.
ב"עקבתא דמשיחא" יהיו "פני הדור" - המנהיגים של הדור "כפני הכלב" - שינהגו ככלב. אמנם הם ילכו לפני העם, אך לא על פי דרך שהם קבעו בעצמם, מדי פעם יסתכלו אחורה ויראו מה העם רוצה, מה מדברים ברחוב, איך הם מוצגים בתקשורת, ועל פי זה יעצבו את השקפותיהם - על מנת למצוא חן בעיני העם.
אסור שמנהיג ינהיג בצורה כזו, מנהיג צריך להיות "אשר יוציאם ואשר יביאם" - להוביל באמת.


פנחס הוא אליהו מחידושי הדב"ש

פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
במעשהו שבסוף פרשת בלק, זוכה פנחס לשתי מתנות - ברית שלום וברית עולם. מה משמעותן?

על דרך הפשט
אומר רש"י במקום: " את בריתי שלום (סנהדרין שם) -  שתהא לו לברית שלום. כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו ברית כהנת עולם - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא ב) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי.
 
אומר הרמב"ן: " פנחס בן אלעזר. הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה. וצווהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, וזה טעם לכן אמור, שיגיד זה בישראל: ולא אמר הכתוב "והיתה לו ולזרעו אחריו כהונת עולם" כמו שאמר (שמות כט ט) באהרן, אבל אמר "ברית כהונת עולם " ואמר "את בריתי שלום" שיתן לו ברית עם השלום דבק בו, ובאהרן נאמר לכבוד ולתפארת (שמות כח ב), ולכך אמר אשר קנא לאלהיו, והמשכיל יבין:
 
רבנו בחיי רואה קשר בין פנחס לאליהו: " ושמעתי שהמלה היא נוטריקון שלא למות, וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פנחס זה אליהו. וכן מצינו בעצמו שאמר (מלכים א יט) קח נא את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי, כלומר מאבותי שמתו, ומפני שמאס חיי העוה"ז נתן לו חיי העוה"ב ועלה בסערה השמימה:
 
הספורנו מוסיף ואומר: אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם - מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כְּעִנְיַן "עוֹשֶה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב). כִּי אָמְנָם הַהֶפְסֵד לא יִקְרֶה אֶלָּא בְּסִבַּת הִתְנַגְדוּת הַהֲפָכִים. וְזֶה אָמְנָם נִתְקַיֵּם בְּפִינְחָס שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים הַרְבֵּה מְאד מִכָּל שְׁאַר אַנְשֵׁי דוֹרוֹ, עַד שֶׁהָיָה הוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׁכַּן שִׁילה בִּזְמַן פִּלֶּגֶשׁ בְּגִבְעָה, שֶׁהָיָה בְּלִי סָפֵק אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וּשְׁאַר "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (שופטים ב, ז), וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בִּזְמַן יִפְתָּח שֶׁכָּתַב לְמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן "בְּשֶׁבֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ כו' שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה" (שופטים יא, כו). וּכְבָר סִפְּרוּ זַ"ל שֶׁפִּנְחָס לא רָצָה לָלֶכֶת אָז אֶל יִפְתָּח  לְהַתִּיר נִדְרוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵלִיָּהוּ זֶה פִּנְחָס, וְהוּא עֲדַיִן חַי וְקַיָּם.
 
הנביא מלאכי קושר בין הברית שכרת ה' עם שבט לוי בזכות פנחס, שעיקרה החיים והשלום, ובין משימתו של אליהו, ששיאה הוא: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (ג:כג-כד). ממשיך הנביא ואומר שבחזון אחרית הימים, אליהו הוא המשכין שלום בין עם ישראל לה'. הופעתו של אליהו משיבה את הסדר לקדמותו ומונעת אסון: "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג:כד), בדומה לפנחס, שעל קנאתו מעיד ה' כי מנעה כליון מבני ישראל.  

הקשר שמוצא הנביא בין הברית עם פנחס ומשימתו של אליהו כמשכין שלום, על רקע קנאותם של השניים, היה מקור להשוואה שערכו חז"ל בין השניים, עד שהיו ביניהם שסברו: פנחס הוא אליהו. על כך מרמז רבי שמעון בן לקיש בדבריו: "אמר רבי שמעון בן לקיש: פנחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה, אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני ובין ישראל, שנאמר: 'הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא' (מלאכי ג:כג)
 
פרשני התורה תהו על כוונתו של רבי שמעון; רבים מצאו דמיון רב בין שתי הדמויות הללו, אך רק מקצתם אימצו את דברי ר' שמעון וסברו שפנחס זכה לאריכות ימים ושמו הוסב עם השנים לאליהו. חיזוק לעמדתם זו מצאו בספר שופטים: "ופנחס בן אלעזר בן אהרן עֹמד לפניו בימים ההם" (כ:כח).

הרד"ק בתוך פירושו, מביא את המחלוקת בחז"ל:
"ומהם אמרו פנחס הוא אליהו כדברי הזהר והמדרש וכל אחד סומך אל הפסוקים בדברים רחוקים ואנחנו לא ידענו האמת".
אך בהמשך דבריו נתפס גם הוא לדעת שפנחס הוא אליהו ואומר:
" ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מפני שלא יאמינו בני אדם כי אותו פנחס היה לפי שיש לו משנותיו עד הזמן ההוא יותר מג' מאות שנה לפיכך יחסו עד אהרן וחי זמן רב כי האל יתברך הבטיחו בזה על אשר קנא בשטים, ואמר: 'הנני נותן לו את בריתי שלום' ואמר 'בריתי הייתה אתו החיים והשלום' (מלאכי ב:ה) ועל פנחס אמר. ומקצת רז"ל אמרו כי אליהו מבני בנימין היה ויש להם סמך בזה בד"ה הימים א' (ח', כ"ז) הטוען שאליהו היה מבני בנימין, 'ומבני בנימין היה כי אלה התולדות תולדות בנימין הם' ולכן לא יכול להיות שפנחס זה אליהו" .
שיטה זו, ששוללת את הזיהוי של פנחס עם אליהו, נרמזה גם בברייתא בבא בתרא (קכא ע"ב) "תנו רבנן: שבעה קפלו את כל העולם כולו: מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני" - ופנחס לא מוזכר (עיין תוספות שם..)

על דרך הקבלה
אומר רבנו המרח"ו בשער הכוונות לרבנו הארי ז"ל - כוונת ק"ש דרוש א', וזה לשונו: " דע כי אליהו ז"ל יש בו בחינות נשמות נדב ואביהו כנודע והנה הם מבחי' קין שהיא בחינת הנפש הנקרא מלכות בסוד אנחנו טמאים לנפש אדם ואלו נדב ואביהו הם בחי' מ"ן דמלכות וזהו הטעם שזכה אליהו לאותה מעלה הרמה והנפלאה אחר שנתעברו בו נשמות נדב ואביהו ולכן נשתנה שמו מפנחס לאליהו"

גם לרבנו בחיי פירוש על דרך הקבלה וזה לשונו:
" ..הנני נותן לו את בריתי שלום, הבטיחו במתנת המידה הנקראת ברית שהיא כנסת ישראל והיא מדת הדין ...,  והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון (ויקרא כו) ונתתי שלום בארץ, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב (מלאכי ב) 'בריתי הייתה אתו החיים והשלום', כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר אשר קנא לאלהיו, כלשון (תהלים פה) צדק ושלום נשקו, שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פנחס חבורה לבלתי ראוי קנא. ומכאן תבין במידת השלום שנתן לו שהיה מדה כנגד מדה:
ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר, אליה נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, אל הוא הדין והוא הברית, יו"ד ה"א וא"ו. הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכוח הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום. והחיה המת מכוח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פנחס דור שביעי ליעקב אבינו כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים.
 

 יחוסו של פנחס מחידושי הדב"ש

אומר רש"י: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן.
ידוע שפנחס הוא נכדו של יתרו מצד אמו, אחות ציפורה. זה שהתורה מדגישה שהוא נכדו של אהרן, האם בכך מתבטל יחוסו ליתרו - סבו השני?
כמו כן ידוע שהמידה השולטת בעובדי אלילים היא הרג והאכזריות, שהיו מוכנים להקריב את בניהם ואת בנותיהם. תחת מסווה של עבודת "האל" הוציאו לפועל את מידותיהם הרעות. אומר הר"ן שמידות רוחניות מועברות מאב לבן בנוסף לתכונות הגופניות. אם כך פנחס קיבל מסבו - יתרו כהן גדול לעבודה זרה, את מידה זו של אכזריות.

לעניות דעתי, ניתן ללמוד מהסמיכות של הפסוקים שבין סוף הפרשה הקודמת שנאמר: "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" במדבר כה',ט' לתחילת הפרשה הזו המתחילה ב "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: פִּנְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי ..." במדבר כה',י'-יא'. שנכון הוא שמידת ההרג והאכזריות היתה בנמצא בפוטנציאל אצל פנחס, אך היא יצאה לפועל רק כאשר התעוררה בו מידת האהבה לעם ישראל שרכש מסבו אהרן הכהן - הידוע באהבתו לכל אחד מישראל.
כאשר הוא ראה שמתים אלפים מבני ישראל במגפה שפרצה בעם כאשר הוא החל לזנות אל בנות מאב, פנחס שיתף אז את שתי המידות וקיבל עוז להיכנס לאוהל של נשיא שבט מישראל ולדקור אותו למוות, ואז נעצרה המגפה.