פרשת במדבר

כבלע את הקודש ומתו מאת שמואל אטלי

פרשתנו מסיימת באזהרה לכהנים שיכסו את כלי הקודש, כדי שבני קהת לא "יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו".
ר' מרדכי יהודה ליב זק"ש שואל על סיום מפתיע זה, הרי ידוע לנו שאסור לסיים את הקריאה בדבר רע, ואיך כאן מסיימים במוות?
כתוצאה משאלה זו הוא מגיע למסקנה כי פרשת במדבר למעשה היתה צריכה להסתיים לפני כל הקטע האחרון (בתחילת שביעי) ופרשת נשא לא הייתה צריכה להתחיל ב"נשא את בני גרשון" (כפי שאנו מתחילים) אלא ב"נשא את בני קהת", ובמהלך הדורות שינו את זה כדי לקצר יותר מפרשת נשא - הארוכה ממילא (נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה - 176 פסוקים).

תשובתו דחוקה לכאורה (הוא שולל את מה שכל קהילות ישראל נוהגות עד היום), ומלבד זאת, צריך לבדוק מה יענה בשאר מקומות - בסוף פרשת נח אשר מסיימת בפסוק "וימת תרח בחרן" , או בפרשת קדושים שמסיימת ב"באבן ירגמו אותם דמיהם בם".
אמנם - על פרשת נח, ניתן לענות בקלות - המשנה ברורה כותב בסימן קל"ח כי טובת עכו"ם אינה נקראת טובה, ורעת עכו"ם אינה נקראת רעה, ולכן מותר לסיים ברעת עכו"ם.. ממילא אף כאן אין כל בעיה להפסיק במיתתו של תרח אשר היה ודאי עובד כוכבים ומזלות.

נשארה השאלה על פרשת קדושים ועל פרשתנו (אם לא נתפוס כדברי הרב הנ"ל שמנהגינו כיום אינו מנהג טוב). וכדי לענות עליה, ננסה להביט באיסור שיש בלעצור בדבר רע :

המשנה במסכת מגילה (ל.) כותבת כי אסור לעצור בתוכחות (קללות) של תורת כהנים (פרשת בחוקותי הנמצאת בספר ויקרא הקרוי 'תורת כהנים'), ואביי מוסיף בגמ' כי מותר לעצור בתוכחות של משנה תורה (משנה תורה - ספר דברים, והכוונה לפרשת כי תבוא) , כך גם נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך (- עם תוספת קטנה - שנהגו שלא לעצור אף בתוכחות של פרשת כי תבא).
רואים מכאן שכל גוף האיסור לפסוק נאמר רק גבי תוכחות, ולא סתם תוכחות אלא תוכחות הנאמרות מפי הגבורה ובלשון רבים.. א"כ ודאי שלגבי המקרה שלנו - שאינו אפילו תוכחה כי אם סתם עונש בעלמא, ודאי שאין שום איסור לעצור.
(אגב, המשנה ברורה הוסיף בסוף הסימן הנ"ל שטוב שלא לסיים כלל בדבר רע - הוא פסק זאת על פי הרמב"ם בסוף מסכת ידיים - בדקתי ברמב"ם במסכת ידיים ולענ"ד אם ניתן ללמוד ממנו זה רק לגבי נושאים של כפירה - כגון בפרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו" אבל לגבי סתם מקרה רע, לא ראיתי כיצד נראה משם שאסור.. ואדרבה - לפי המשנה ברורה, היה לרמב"ם לפרש את טעמו משום שלא טוב לעצור בדבר רע, ולא בגלל דבר כפירה).

לאחר שחילקנו - בין עונש לבין תוכחות - צריך באמת לנסות להבין מה החילוק שיש ביניהם - מדוע אנו תופסים את התוכחות (אשר הן לכאורה סוג מסויים של עונש) כשונים משאר עונשים.
נראה לחלק בצורה הבאה - יש הבדל מהותי בין המטרה של התוכחות לבין המטרה של העונשים הפרטיים
בתוכחות, הכוונה אינה לכפר על אותו דבר שהם עשו.. המטרה היא להבהיל את העם לפני המעשה, ולהעניש אותו - בצורה טוטאלית - לאחריו, לא עד שהעונש יתכפר, אלא עד ש "יכנע לבבם הערל", בדבר כזה, אין הקב"ה רוצה שנעצור ונברך אותו..
מה שאין כן לגבי העונשים - שם אין המטרה "לתת להם על הראש", אלא לכפר על אותו עוון שהם עשו. ובכפרה נקודתית מעין זו, אין כל דבר רע - כשם שאנו רואים לגבי אדם הנודר קרבן, בית דין כופה אותו עד שיאמר "רוצה אני" - והגמרא מסבירה שאף על פי שאנו רואים שאינו רוצה להביא - אעפ"כ אנו עדים שנח לו בכפרה ובתוך תוכו נפשו משתוקקת לזה וזועקת אף היא "רוצה אני!!" כיוון שהכפרה טובה ומועילה לה.
ובדבר מעין זה, אדרבה - טוב ויאה לסיים את הקריאה.


שבט הלוי מאת ר' רחמים ארבל

בפרשתנו נאמר כי שנה לאחר יציאת מצרים, מספר אנשי שבט לוי מבן חודש ומעלה היה- 22,000 בלבד! מעט מאוד ביחס לשאר השבטים- מספר זה הוא פחות מחצי כל שבט אחר.וגם פקדו אותם מבן חודש ומעלה,ושאר השבטים מבן עשרים שנה ומעלה
דבר זה תמוה, שהרי שבט לוי הוא "ידיד ה' וקרוֹבוֹ", הם המשרתים בקודש, ואף לא עוּנוּ בעבודות פרך במצרים. לכן, היינו מצפים שמספרם יהיה הגבוה ביותר!
עונה על-כך הרמב"ן:
"שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הָיָה בְּשִׁעְבּוּד מְלֶאכֶת מִצְרַיִם וּבַעֲבוֹדַת הַפָּרֶךְ. וְהִנֵּה יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מֵרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה כְּדֵי לְמַעֲטָם, הָיָה ה' מַרְבֶּה אוֹתָם כְּנֶגֶד גְּזֵרַת הַמִּצְרִים, כַּנֶּאֱמַר: "וְכַאֲשֶׁר יַעֲנוּ אוֹתוֹ- כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".. אֲבָל שֵׁבֶט לֵוִי הָיוּ מִתְרַבִּים כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְלֹא עָלוּ לְמַעְלָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים . שהיו נולדים שישה בכל לידה. כפי שכתוב בפר' שמות "פרו , וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד. כפילות לשון זו למה באה שש פעמים. להגיד לנו שנולדו שישה ילדים בכל לידה.
כלומר, דווקא סבלם של שאר השבטים הוא שגרם להם להתרבות בקצב מהיר- בדרך נס. בעוד ששבט לוי לא התייסר ולא עוּנה, ולכן התרבה ע"פ הטבע, ולא נעשה לו נס.
זהו מסר חשוב לחיים: כל קושי שהאדם חווה בחייו, אל לו להביט באחרים ולקנא בהם על שאינם סובלים כמוהו, אלא ידע בוודאות שדווקא הסבל- יגרום לו למקפצה גדולה, מעל הטבע!
"דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ יָבוֹא הָאוֹר, שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל שִׁבְעָתַיִם מֵהַמַּצָּב בּוֹ הָיִיתָ טֶרֶם בָּא הַחֹשֶׁךְ"


למה מניין הלווים לא זהה בין ספירת המשפחות לבין המניין הכללי ? מתוך ספר "בשנה ההיא"

בתחילה מונה התורה (במדבר ג', מפסוק כ"א) את מספר הפקודים מבן חודש ומעלה, בשלושת משפחות שבט לוי:
משפחת הגרשוני – 7500
משפחת הקהתי – 8600
משפחת המררי – 6200
ואם נעשה חשבון נקבל סה"כ: 22,300 בני שבט לוי.

לאחר מכן כותבת התורה: כל פקודי הלויים - 22,000. ומתעוררת השאלה : למה יש סטייה של 300 איש ?
ומסביר רש"י ומביא את דברי הגמרא במסכת בכורות (ה.):
מטרת מניין הלויים הייתה בעיקר כדי לפדות איתם את בכורי ישראל, דהיינו, כנגד כל בכור מישראל אדם מהלויים.
אך 300 בני שבט לוי מתוך ה 22,300 לויים היו הם בעצמם בכורות, ואין בכור פודה בכור, לכן כותבת התורה רק 22,000 לויים שניתן לפדות בהם את בכורי ישראל.

וכאן מתעוררת בעיה חדשה :
כשהקב"ה מצוה את משה למנות את בכורי ישראל מבן חודש ומעלה (במדבר ג', מ'), נמצא שיש 22,273 בכורות בישראל
דהיינו, 273 בכורות יותר מהלווים שיכולים לפדות אותם.
כפתרון, אומר הקב"ה למשה, שיביא כל אחד מ 273 הבכורות חמישה שקלים כדי לפדות את עצמו.

אך כשבא משה לעשות כך, מתעוררת בעיה חדשה :
מי מבכורי ישראל ייתן את החמישה שקלים ?
לכן אומר רש"י ומביא את הגמרא בסנהדרין (יז.): לקח משה קלפי ושם בתוכה 22,000 פתקים בהם כתוב "בני לוי" ו 273 פתקים שכתוב בהם "חמשת שקלים", ובאו כל ה 23,273 בכורי ישראל והוציאו פתק, ומי שיצא לו פתק שכתוב עליו "חמשת שקלים" שילם את הפדיון. ובסך הכל נאספים 1365 שקלים (5 פעמים 273) אותם הביא משה לאהרון ובניו הכהנים, ובכך כל בכורי ישראל נפדו.
וכך נעשה גם לדורות כמו שמצווה התורה (במדבר י"ח, ט"ו ט"ז ): - "כל פטר רחם....פדה תפדה את בכור האדם.....ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא"

ונשאלת השאלה, למה ציווה הקב"ה לפדות את בכורי ישראל ?
כפי שלמדנו בפרשת "בא": אומר הזוהר (בא אות קצג): "שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורות של המצרים, חייב את בכורי ישראל שיפדו את עצמם, ולא ימצא עליהם הסטרא אחרא שום עלילה, ומהכל שמר אותם הקב"ה כאב על בנים".
ובשל כך, מאז ועד היום הבכורות מתענים בערב פסח, ותענית זו נקראת "תענית בכורות".