פרשת במדבר

פרשת במדבר

כבלע את הקודש ומתו מאת שמואל אטלי

פרשתנו מסיימת באזהרה לכהנים שיכסו את כלי הקודש, כדי שבני קהת לא "יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו".
ר' מרדכי יהודה ליב זק"ש שואל על סיום מפתיע זה, הרי ידוע לנו שאסור לסיים את הקריאה בדבר רע, ואיך כאן מסיימים במוות?
כתוצאה משאלה זו הוא מגיע למסקנה כי פרשת במדבר למעשה היתה צריכה להסתיים לפני כל הקטע האחרון (בתחילת שביעי) ופרשת נשא לא הייתה צריכה להתחיל ב"נשא את בני גרשון" (כפי שאנו מתחילים) אלא ב"נשא את בני קהת", ובמהלך הדורות שינו את זה כדי לקצר יותר מפרשת נשא - הארוכה ממילא (נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה - 176 פסוקים).

תשובתו דחוקה לכאורה (הוא שולל את מה שכל קהילות ישראל נוהגות עד היום), ומלבד זאת, צריך לבדוק מה יענה בשאר מקומות - בסוף פרשת נח אשר מסיימת בפסוק "וימת תרח בחרן" , או בפרשת קדושים שמסיימת ב"באבן ירגמו אותם דמיהם בם".
אמנם - על פרשת נח, ניתן לענות בקלות - המשנה ברורה כותב בסימן קל"ח כי טובת עכו"ם אינה נקראת טובה, ורעת עכו"ם אינה נקראת רעה, ולכן מותר לסיים ברעת עכו"ם.. ממילא אף כאן אין כל בעיה להפסיק במיתתו של תרח אשר היה ודאי עובד כוכבים ומזלות.

נשארה השאלה על פרשת קדושים ועל פרשתנו (אם לא נתפוס כדברי הרב הנ"ל שמנהגינו כיום אינו מנהג טוב). וכדי לענות עליה, ננסה להביט באיסור שיש בלעצור בדבר רע :

המשנה במסכת מגילה (ל.) כותבת כי אסור לעצור בתוכחות (קללות) של תורת כהנים (פרשת בחוקותי הנמצאת בספר ויקרא הקרוי 'תורת כהנים'), ואביי מוסיף בגמ' כי מותר לעצור בתוכחות של משנה תורה (משנה תורה - ספר דברים, והכוונה לפרשת כי תבוא) , כך גם נפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך (- עם תוספת קטנה - שנהגו שלא לעצור אף בתוכחות של פרשת כי תבא).
רואים מכאן שכל גוף האיסור לפסוק נאמר רק גבי תוכחות, ולא סתם תוכחות אלא תוכחות הנאמרות מפי הגבורה ובלשון רבים.. א"כ ודאי שלגבי המקרה שלנו - שאינו אפילו תוכחה כי אם סתם עונש בעלמא, ודאי שאין שום איסור לעצור.
(אגב, המשנה ברורה הוסיף בסוף הסימן הנ"ל שטוב שלא לסיים כלל בדבר רע - הוא פסק זאת על פי הרמב"ם בסוף מסכת ידיים - בדקתי ברמב"ם במסכת ידיים ולענ"ד אם ניתן ללמוד ממנו זה רק לגבי נושאים של כפירה - כגון בפרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו" אבל לגבי סתם מקרה רע, לא ראיתי כיצד נראה משם שאסור.. ואדרבה - לפי המשנה ברורה, היה לרמב"ם לפרש את טעמו משום שלא טוב לעצור בדבר רע, ולא בגלל דבר כפירה).

לאחר שחילקנו - בין עונש לבין תוכחות - צריך באמת לנסות להבין מה החילוק שיש ביניהם - מדוע אנו תופסים את התוכחות (אשר הן לכאורה סוג מסויים של עונש) כשונים משאר עונשים.
נראה לחלק בצורה הבאה - יש הבדל מהותי בין המטרה של התוכחות לבין המטרה של העונשים הפרטיים
בתוכחות, הכוונה אינה לכפר על אותו דבר שהם עשו.. המטרה היא להבהיל את העם לפני המעשה, ולהעניש אותו - בצורה טוטאלית - לאחריו, לא עד שהעונש יתכפר, אלא עד ש "יכנע לבבם הערל", בדבר כזה, אין הקב"ה רוצה שנעצור ונברך אותו..
מה שאין כן לגבי העונשים - שם אין המטרה "לתת להם על הראש", אלא לכפר על אותו עוון שהם עשו. ובכפרה נקודתית מעין זו, אין כל דבר רע - כשם שאנו רואים לגבי אדם הנודר קרבן, בית דין כופה אותו עד שיאמר "רוצה אני" - והגמרא מסבירה שאף על פי שאנו רואים שאינו רוצה להביא - אעפ"כ אנו עדים שנח לו בכפרה ובתוך תוכו נפשו משתוקקת לזה וזועקת אף היא "רוצה אני!!" כיוון שהכפרה טובה ומועילה לה.

ובדבר מעין זה, אדרבה - טוב ויאה לסיים את הקריאה.