פרשת תרומה

פרשת תרומה

וציפית אותו זהב טהור מאת שמואל אטלי

מסופר על ר' חיים מוולוז'ין - שהיה תלמידו של הגאון מווילנה, ששאל אותו שאלה מאד עמוקה בקבלה, הגאון - שראה שזה עמוק מדי בשביל תלמידו, לא ענה לו על כך ובמקום זאת הוא אמר לו חידוש על פרשה השבוע שלנו :
לגבי הארון כתוב "וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו" - צריך להקדים כי הציפוי אינו צבע כלשהו, אלא עוד תבניות כמו הארון (שהיה כעין קופסא מעץ) , רק שהם היו מזהב, ואותם שמים אחד (קצת קטן יותר) בתוך הארון, והשני (שהוא טיפה יותר גדול) מבחוץ וכך יוצא שהארון האמצעי (ההוא מהעץ) מצופה זהב מבית ומחוץ.
רש"י כתב שקודם לוקחים את הארון מהעץ ושמים אותו בתוך הארון מהזהב (הציפוי החיצוני) ואח"כ לוקחים את הארון הזהב הקטן (הציפוי הפנימי) ושמים אותו בתוך ארון העץ.
מה שרש"י כתב די הגיוני - כיוון שיותר פשוט לקחת את ארון העץ ולהכניס אותו לארון הזהב החיצוני ואז לקחת את ארון הזהב הפנימי ולהכניס אותו לארון העץ, מאשר להכניס קודם את ארון הזהב הקטן לארון העץ ואז להרים את שניהם ולהכניס אותם לארון הזהב החיצוני.
אלא שמלשון התורה זה לא נראה ככה...
בתורה כתוב "מבית ומחוץ תצפנו" - קודם את ציפוי הפנים ("בית") ואח"כ את ציפוי החיצוני ("מחוץ").
א"כ עולות שתי שאלות - א. למה רש"י לא פירש כמו הפשט של התורה
ב. למה התורה צוותה ככה... הרי יותר פשוט כמו שרש"י הציע (כפי שהסברנו..)
התשובה היא שהתורה באמת התכוונה למה שרש"י כתב..
כשהתורה אמרה "מבית" היא לא התכוונה לציפוי הפנימי (ארון הזהב הקטן), אלא לציפוי החיצוני, שכשאשר נשים אותו אז ארון העץ - האמצעי, יגע בחלק הפנימי ("מבית") של החיצון, לזה התורה קוראת "מבית".
ו"מחוץ" שהתורה אמרה מדבר על ארון הזהב הפנימי שכאשר נשים אותו אז ארון העץ - האמצעי, יגע בחלק החיצוני ("מחוץ") של ארון הזהב הפנימי.
עכשיו.. לא מובן למה התורה בוחרת להשתמש בכאלה מושגים מסובכים ולסבך אותנו... יותר פשוט שתכתוב "מחוץ ומבית" ונבין את הפשט - הארון החיצוני והארון הפנימי.
אלא שכאן התורה רוצה להעביר לנו מסר חשוב.
ארון העץ הוא משל לאדם - "כי האדם עץ השדה".
שני ארונות הזהב רומזים לתורה - "הנחמדים מזהב" שמקיפים את חיי האדם בכל שעה ושעה, יש את התורה החיצונית - הפשט, ויש את התורה הפנימית - הקבלה.
התורה בציווי כאן, רומזת לנו כי ארון העץ יכול לגעת בצד הפנימי של ארון הזהב החיצון, אבל בארון הזהב הפנימי (הקטן) הוא יכול לגעת רק בצד החיצוני שלו
אותו דבר גם האדם - בתורת הפשט (הארון החיצון) הוא יכול לגעת אפילו בדברים העמוקים ביותר שבה (הפנימיות שלה).
אבל בתורת הסוד (הארון הפנימי) גם אם הוא יכול לגעת זה רק בחלק החיצוני שלה, ולא בפנימי.
כך אמר הגאון מווילנה לתלמידו ובזה הסביר לו מדוע הוא נמנע מלהסביר לו את אותו דבר עמוק בקבלה.

נ.ב
לענ"ד נראה שאפשר לתרץ תירוץ אחר על קושיית הגאון - ע"פ הגמ' במסכת מגילה (דף טו.) : "ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא בא וראה שלא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם שופת קדרה ואח"כ נותן לתוכה מים. אבל הקב"ה נותן מים ואחר כך שופת הקדרה לקיים מה שנאמר לקול תתו המון מים ואח"כ ויעלה נשיאים", על פי זה מובן, הקב"ה כאן ציווה כלשונו, קודם לפנות אל הפנימיות (המים, או ארון הזהב הפנימי) ואח"כ לחיצוניות, ואילו בנ"י אמורים - כהלכה למעשה - קודם לדאוג לחיצוניות (הקדירה, או הארון החיצוני) ורק אח"כ לדאוג לפנימיות.


קידוש החומר מחידושי הדב"ש

למה נסמכה פרשת משפטים לפרשת תרומה? אמר להם הקב"ה לבני ישראל "לאחר שאמרתם נעשה ונשמע, מיד לכו ועשו משכן". ומה בעצם הקשר בין התורה למשכן?
המדרש דורש על הפסוק "ויקחו לי תרומה", שעל זה נאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". ונראה, שכוונת המדרש היא שגם כשתעשו משכן, וה' באמת ישכון בתוכו, השכינה תהיה על ידי הקיחה = לקח. ומהו הלקח? התורה," כי לקח טוב נתתי לכם".
על פי יסוד זה נוכל להבין מה שאמרה הגמרא בתענית (כט.) "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". לכאורה, מה הקשר בין אב לאדר?
כדי לענות על שאלה זו צריך להבין מה ארע בתשעה באב, אותו משווים לחודש אדר. חטא המרגלים, שהיה בתשעה באב (אז אמר להם ה': "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני אעשה לכם בכייה של דורות"), נעשה על ידי הנשיאים, גדולי האומה ובודאי תלמידי חכמים גדולים. אי אפשר לומר שחטאו סתם כך, ויש לחשוב מה היתה טעותם.
לכן, יתכן שהנשיאים הבינו שבארץ ישראל המצב לא יהיה פשוט. אדם יצטרך לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון - בקיצור לעבוד הרבה, ועם כל זה - ללמוד תורה ולקיים מצוות. כאן במדבר ה' נותן להם מים ואוכל בדרך נס, ויכול כל אחד לשבת בנחת וללמוד תורה. אולם, שם זה יהיה קשה, והם, כמנהיגים, חששו שלא יצליחו להנהיג את העם במשימה הזו, ולכן לא רצו שיכנס העם לארץ ישראל.
בימי מרדכי ואסתר, נעשה בדיוק התיקון לפגם זה. שם, בגולה, בין כל הגויים, עם כל הקשיים להישאר יהודי, נאמר "קיימו וקיבלו היהודים עליהם" ודרשה על כך הגמרא במסכת שבת "הדור קבלוה בימי אחשורוש" - שקיבלו עליהם תורה שבעל-פה פעם נוספת. מתוך כל הטומאה, ידעו לקיים את התורה, וקידשו את המציאות הטמאה על ידי מצוותיו של הקב"ה.
ולכן, כמו שמשנכנס אב אנו מצטערים על פגם זה, משנכנס אדר אנו שמחים על כך שתיקנו את החטא.
זהו גם עניין עשיית המשכן. לאחר קבלת התורה אומר להם ה': אני רוצה לראותכם מקדשים את הלבנים ובונים לי בית, ואני אשכון בו על ידי לימוד התורה שלכם.


זהב כסף ונחושת - מתוך הספר בשנה ההוא

איך שלושת המתכות ששמשו במשכן מרמזות על הימים שבהם מוציאים ספר תורה ?
דבר יפה מביא הספר "תורת משה" ומראה איך שמות המתכות, "זהב כסף נחושת" הם ר"ת לימים בהם קוראים בתורה בדרך הבאה :
ז יום ז ' - שבת
ה יום ה' - חמישי
ב יום ב' - שני
כ כיפורים
ס סוכות
ף פורים - פסח
נ נרות חנוכה
ח חודש - ראש חודש, כולל ראש השנה
ש שבועות - שמחת תורה - שמיני עצרת
ת תעניות


"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" מאת ר' רחמים ארבל

התרומה הגדולה ביותר נעשית ע"י מתן הרגשה טובה לזולת.
על-כך אמרו חז"ל: "גָּדוֹל הַמַּלְבִּין שִׁנַּיִם לַחֲבֵרוֹ, יוֹתֵר מִן הַמַּשְׁקֵהוּ חָלָב". כלומר, בחיוך (הלבנת שיניים) אדם מקיים מצווה גדולה יותר מאשר צדקה פיזית (חלב). והגמרא מרחיבה ואומרת:
"כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְּפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת".
ניתן להבין מכך שפיוס האדם בדברים- העלאת מצב הרוח ע"י מילים נעימות ומרוממות- גורמת לאדם להתברך ב-11 ברכות, בעוד שבמתן צדקה פיזית- הנותן מתברך רק ב-6 ברכות.
אין בדברים אלו להמעיט מערך מתן צדקה, אלא להעלות לתודעתנו שצרכיו הנפשיים של הזולת, כגון- שיח בינאישי, שאילת שלום בחביבות, התעניינות ברגשותיו של השני וכד', גדולים עד מאוד וחשובים אף יותר מדאגה לצרכיו הפיזיים של הזולת.
וגם "מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁלֹּא עוֹלִים כֶּסֶף, מְבִיאִים הַרְגָּשָׁה שֶׁשָּׁוָה זָהָב".
במיוחד בתקופה זו שרבים ספונים בביתם עקב הבידודים והחרדה שחלילה לא יסכנו את עצמם. מוטלת עלינו החובה להתקשר ולהתעניין לעודד ולסייע בכל מה שניתן. זו תהיה תרומתנו הפיזית והרוחנית. עד לבניין מקדש עדי עד בקרוב.