פרשת משפטים

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם מאת שמואל אטלי

רש"י : "ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני."
שואל בעל 'חידושי הרי"ם' : מה ראו רבותינו ללמדנו דווקא גבי דינים אלו שהם מסיני, הרי כל הדינים נאמרו בסיני , אפילו מה שתלמיד ותיק מורה לפני רבו נאמר בסיני, וא"כ מדוע טרחו ללמדנו דווקא גבי פרשה זו? ועונה - כיוון שדינים אלו הם בעלי אופי הגיוני פשוט (עבדים,נזיקין, שוחד וכו') ובני אדם היו יכולים לבוא ולטעות כי צריך לקיים את הדינים הללו בגלל ההגיון הפשוט ולא בגלל התורה, לכן באה התורה ומודיעה לנו בתחילת הפרשה כי את כל הדינים האלה ואפילו את אלו שנראים לנו הגיוניים צריך לקיים בגלל שהקב"ה ציווה אותנו ולא משום השכל.

על אותו עיקרון פירש האדמו"ר רא"מ מגור את המימרא בגמ' "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא" (לעיתים התורה כותבת גם דבר פשוט שהיה ניתן בלאו הכי ללמוד אותו בסברא הגיונית של 'קל וחומר'), שכל מטרת התורה במקומות האלה היא להראות לנו שלמרות שיש סברא, אנו לא צריכים לקיים את הדין הזה בגלל הסברא אלא בגלל שכך צווינו.
ובאמת, צריך להבין, מדוע התורה תלתה את הדברים האלה ברצונה אם בלאו הכי היה ניתן ללמוד את הדברים האלה מסברא הגיונית?
אחת התשובות שניתן לענות על זה היא שלא תמיד הטעם שאנו מביאים לתורה הוא אכן הטעם שלה, ולא כל סברא שנראית 'הגיונית' היא אכן כזו - יתכן (למשל) כי סברא שנראתה לדורו של משה הגיונית ומוכרחת לחלוטין, תשמע מגוחכת לגמרי בדורנו.
לדוגמא - הריגת כינה בשבת. חז"ל קיבלו שמותר להרוג כינים בשבת, ולדעתם הסיבה לכך היא כיוון שהכינה אינה נוצרת מזכר ונקבה כי אם מן העיפוש (לכלוך), ולכן זה נחשב כדבר שאין בו נשמה ומותר להורגה. בדורנו אנו יודעים כי הכינה נוצרה מזכר ונקבה ולכן הסיבה שחז"ל הביאו נפלה, ואעפ"כ אין איסור בהריגת כינה, כיוון שההיתר הזה לא נבע כתוצאה מהסברא שחז"ל הביאו כי אם להפך - הסברא שחז"ל הביאו הייתה כדי לתת טעם לציווי שיעמוד בין אם נמצא לו טעם ובין אם לאו.
וכך גם אמר הרב דסלר (הובא ע"י העורך ב"מכתב מאליהו") "את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות ... אבל בענין ההסברים הטבעיים לא ההסבר מחייב את הדין אלא ההיפך, הדין מחייב את ההסבר".
על אותו עיקרון אבא שלי נר"ו אומר ווערט נחמד על פיטום הקטורת - "אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה" - אפשר להסביר בפשטות כי מובא כאן טעם מדוע אין לתת בקטורת קורטוב של דבש - כיוון שהריח יהיה בלתי נסבל - ריח חזק וחריף של קרמל (דבש על אש), וממשיך התנא ושואל "ולמה אין מערבים בה דבש? מפני שהתורה אמרה..." כלומר, למרות שיש לנו טעם הגיוני מדוע לא לערב בה דבש (ריח חזק מדי), למרות זאת, הסיבה שאנחנו לא נערב בה דבש, היא בגלל שהתורה אמרה.



לא תבשל גדי בחלב אמו - מתוך הספר 'בשנה ההוא'

למה אסור לנו לאכול בשר וחלב ?
נקדים ונאמר, חל עלינו דיני בשר וחלב כוון שכך ציווה אותנו הקב"ה בתורתו הקדושה וזו גזרת הכתוב. וכדי להבין , ולו במעט את טעם המצווה לפי פנימיות התורה: שואלים בבית מדרשו של רבי ישמעאל (חולין קטו:), למה חוזרת התורה שלוש פעמים על הפסוק, "לא תבשל גדי בחלב אמו" (ספר שמות כ"ג, י"ט, ו ל"ד, כ"ו, ובדברים י"ד, כ"א) ? - ללמדנו: אחד לאיסור אכילה, אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול .
כלומר, לא לאכול יחד בשר וחלב ואף לא לבשלם יחד )גם לא למטרת אכילה(, וגם אם עורבבו יחד לא להנות מהם )לא למכור את תערובת וכו' וכך נפסק להלכה.
ועל דרך הסוד, הטעם שלא לאכול בשר עם חלב כוון שהוא כמו זריעת כלאים ולבישת שעטנז שהאוכל אותם יחד מערבב בין הכוחות העליונים, שבשר הוא אדום מצד הדין וחלב הוא לבן מצד החסד והרחמים, והאוכל בשר וחלב מושך את השפעת הדין בחסדים ומתגבר הדין.
ואם נשאל, למה ניתן לאכול בשר מיד לאחר אכילת חלב (לאחר הדחת הפה וניקוי הידיים) ? אמרו חכמים (פסחים עה: עו.) ישנו מושג הנקרא, "תתאה גבר", כלומר, מה שהיה - קודם (למטה) גובר על הבא אחריו (מעליו), כגון, דבר חם הנופל לתוך דבר קר, כוון שהדבר הקר היה קודם הוא מתגבר על הדבר החם ומקררו, וכך להיפך.
לפיכך, אם אכלנו מאכל חלב (מצד החסד), ניתן לאכול לאחר מכן בשר (שהוא מצד הדין) בלי להמתין שש שעות, כוון שהחסד (החלב) נאכל קודם ובכוחו להתגבר על הדין (הבשר). הבן איש חי - שנה שניה בהעלותך


כי יכה איש את רעהו...שיבתו יתן ורפא ירפא. מאת ר' רחמים ארבל

בהמשך הפרשה כתוב " כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".
הרמב"ם שחי ליפני כ900 שנה והיה ממגורשי ספרד, הגיע למרוקו ומשם למצרים. הוא היה רופאו האישי של המלך, ורבים ממקורבי המלך ניסו להכשילו ולא צלח להם. שאל אותו המלך: מאז שנתמנית לרופא האישי שלי, מעולם לא חליתי. איך אדע שאתה רופא כזה טוב כפי שמספרים עליך?
ענה לו הרמב"ם: לא חלית מפני שתמיד דאגתי לתת לך תזונה ומאכלים בריאים.
האבן עזרא שחי בתקופת הרמב"ם היה פרשן ומשורר גדול וגם עני מרוד. אמר על עצמו שאם אמכור תכריכים, אנשים לא ימותו ואם אמכור נרות, השמש לא תזרח.
יום אחד רצה לתהות על גדולתו של הרמב"ם כרופא. הגיע לחדר המיון ושם החולים נשכבו בשורה על דרגשים והרמב"ם עובר ורואה כל אחד וע"פ מבט היה רושם להם מרשמים. הסתקרן האבן עזרא לדעת מה רשם לו הרמב"ם, כי בריא היה. שאל את האחות מה התרופה שנרשמה עבורי? אמרה לו שהרופא רשם לתת לך 400 דינר כסף.
שבועת הרופא שכתב הרמב"ם מצויה כמעט אצל כל רופא כדי למלא שליחותו של בורא עולם לרפא. ונאחל שה' ישלח רפואה לחולים ולרופאים לרפא. "כי שיבתו יתן ורפוא ירפא. שבת של ברכה ושלום עם בריאות ורפואה לחולים