פרשת כי תשא

פרשת כי תשא

שמחה של מצווה ושמחה הפוכה מאת שמואל אטלי

לאחר שמשה יורד מהר סיני ומתקרב למחנה נאמר "וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחות".
מקשה הספורנו - מה גרם למשה לשבור את הלוחות רק עכשיו, הרי הקב"ה אמר לו עוד לפני שירד מההר כי בנ"י חטאו?
הוא מתרץ כי משה כששמע את דברי ה' חשב כי ניתן יהיה להחזיר את בני ישראל בתשובה, אך כשהתקרב למחנה וראה לא רק את העגל אלא גם את המחולות וראה כי בנ"י שמחים בחטא שעשו, אז נואש מהם להחזיר אותם בתשובה ושבר את הלוחות.
אנו רואים מפירוש הזה של הספורנו עיקרון מרכזי ברור - השמחה.

יסוד השמחה הוא יסוד מפורסם ביהדות בכלל ובעיקר בחסידות, כאן אצל הספורנו אנו שמים לב לפרט שפחות מתמקדים בו כשמדברים על השמחה - השמחה בשעת עשיית עבירה. כשם שמצווה הנעשית בשמחה חשובה ומקובלת יותר מאשר מצווה הנעשית ללא שמחה, כך גם עבירה הנעשית בשמחה ובנוחות חמורה יותר מעבירה שנעשתה ללא שמחה ונינוחות, ומגיעה לדרגה חמורה כל כך, עד שמשה רבינו "נואש שיוכל לתקון המעוות" (כלשון הספורנו).

את אותו עיקרון ניתן גם לראות במסכת קידושין (מ.) במימרא בשם ר' אלעי "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך וכו' וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ"
(מימרא זו ודאי אינה רומזת כי מותר לאדם לעשות עבירות, אלא כוונתה למצב בו האדם אינו יכול לשלוט בעצמו וחייב לעשות את העבירה, במצב כזה יש דרך מסוימת שאם הוא כבר עושה, יעשה בה את העבירה)

יש המפרשים את מטרת הבגדים השחורים (לבד מהפשט שכוונתו להימנעות מחילול השם) שמטרת הבגדים השחורים היא כדי שלא יהיה שמח ושליו באותה עבירה אלא כדי שיראה שהיא קשה עליו והוא מצטער בה.

יש דעה כי החגים נועדו לתקן את חטא העגל, מסבירים את הקשר בין החגים לעגל בכך שיש לנו חמישה עשר יום של חגים (שלושת הרגלים - ז' ימים של פסח, יום אחד של שבועות ועוד ז' ימים של סוכות) שהם 360 שעות, חטא העגל היה בשש שעות "וירא העם כי בושש" - ודרשו על 'בושש' באו שש שעות, אנו רואים כי החגים הם פי שישים מחטא העגל (360 לעומת 6) וכך הם מתקנים אותו כיוון שיחסית אליהם הוא בטל בשישים,

לפי האמור לעיל אולי ניתן להמתיק יותר את הדברים - אנו יודעים כי אנו מצווים לשמוח בחגים "ושמחת בחגך", אפשר אולי לומר שלכן אנו מצווים לשמוח בחג - כדי לתקן ע"י שמחה של מצווה את חטא העגל שנעשה בשמחה של עבירה.
ע"פ זה גם יובן יותר מדרש הפליאה על הפסוק "ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (לאחר שבני לוי הורגים בבני ישראל). ומדרש הפליאה אומר כי זה מה שנאמר "חמשה בקר ישלם תחת השור" - הדברים (כדרכם של מדרשי פליאה..) תמוהים לכאורה.

הגר"א מיישב ע"פ המדרש שאומר על הפסוק בקהלת :'אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי' : 'אדם אחד מאלף' זה מעשה העגל שאחד מאלף מבני ישראל חטאו, ו'אשה בכל אלה לא מצאתי' אלו הנשים שלא חטאו ב'אלה' - כלומר בחטא העגל שהוגדר כ"אלה אלוהיך ישראל".

על פי זה מובן מה שמדרש הפליאה אמר - למדרש הוקשה איך שלושת אלפים מתו אם לחטוא בצורה רצינית חטאו רק שש מאות איש (אחד מכל אלף מבנ"י שמנו שש מאות אלף איש) והוא עונה שעל זה נאמר "חמשה בקר ישלם תחת השור" - על חטא העגל צריך לשלם פי חמש ולכן שלושת אלפים (פי חמש משש מאות) מתו.
ניתן לפי מה שאמרנו לעיל להסביר יותר את הקשר בין העגל לשור - ר' יוחנן (בבא קמא עט סובר כי על כבש משלם ארבעה כיוון שהגנב התבזה כשלקח אותו (כבש לוקחים על הכתפיים) ועל שור (שנלקח ברגליו) משלם חמישה כיון שהאדם לא נתבזה כשלקח אותו,

לפי מה שאמרנו ניתן להעמיק קצת יותר.. אם אותו אדם התבזה בשעת הגניבה ממילא הוא לא עשה את העבירה ההיא בשמחה ובצורה נוחה כפי שהיה עושה אותה במקרה שלא יתבזה, לכן על שור שמתבזה בו פחות (וממילא עושה את זה בצורה יותר נוחה ושמחה) צריך לשלם חמישה ולא ארבעה.  ועפ"ז מובן הקשר בין חטא העגל לדין שור - בחטא העגל בני ישראל נהנו ועשו את זה מתוך שמחה ומחולות, לכן הם התחייבו על זה מדין שור ולא מדין פחות יותר (כגון כבש וכו').
יהי רצון שנוכל ונצליח למדוד בכל מקרה ואופן האם לשמוח או לא, או כפי שקהלת כתב "עת שחוק ועת ספוד"


אחריות החברה לפרט מאת נתנאל אטלי

שבועות ספורים לאחר מתן תורה חוטא עם ישראל בחטא הנורא - חטא העגל. משה ירד מהר סיני עם לוחות הברית ובראותו את העגל והמחולות השליך משה מידיו את הלוחות ושיבר אותם תחת ההר. משה אסף את בני לוי בקריאה "מי לה' אלי" ואמר לשים איש חרבו על ירכו ולהרוג את החוטאים. בני לוי הרגו באותו יום כשלשת אלפים איש.
מה?! רק כשלשת אלפים איש חטאו בחטא העגל? אם כן למה ה' רוצה למחות את כל עם ישראל בגלל מיעוט העם שחטא? האם זהו משפט צדק, ועוד צדק אלקי?

אכן, רק המיעוט בעם חטא. אמנם יותר משלשת אלפים איש חטאו ואותם נגף ה' במגפה, כמו שכתוב : "ויגף ה' את העם", אך בהחלט רק המיעוט חטא.
שאלה זו צריכה להישאל במלא חומרתה בחטא עכן, בו רק עכן חטא. חטא אדם אחד גרם לתבוסת כל עם ישראל במלחמתם כנגד העי ולמותם של 36 לוחמים. היכן הצדק?

אלא צריך להבין, שאין אדם חוטא בתנאי בידוד. בכלל, כל מה שהאדם עושה, הוגה, חושב ומדבר מושפע מן הסביבה החברתית הסובבת אותו, ויש קשר תמידי בין האדם לבין החברה בה הוא חי. לכן כאשר אדם מישראל חוטא, כנראה שמשהו לא טוב, משהו פגום, בחברה שממנה הוא יצא. אם אנו מוצאים, שעכן העז לעבור בפועל על החרם, הדבר מלמד גם על החברה כולה, בתוכה הוא חי. כמובן, שאיש מהחברה לא היה עובר על צו ה' המפורש. אבל כנראה שבתוך ליבו פנימה הוא לא החשיב את האיסור כ"סוף העולם".

יוצא, שכל פרט ופרט בעם אשם בחלק כלשהו במעשה עכן, ולכן העונש הוטל על כל העם. ניתן להשליך יסוד זה גם לחטא העגל. אמנם רק מיעוט העם עבד לעגל, אבל זה מראה על פגם מסוים באמונה של העם כולו, ובגללו רצה הקב"ה למחות את עם ישראל. אנו צריכים לדעת שאם בחברתנו יצא אדם לתרבות רעה, משהו פגום גם בנו, ואנו צריכים לעשות חשבון נפש כולל ולתקן את הפגמים הנמצאים בחברתנו.


סממני הקטורת מתוך ספר בשנה ההיא

כמה סממנים יש בקטורת ואיך חכמים לומדים זאת ? אחד עשר סממנים יש בקטורת, והם:
צרי, ציפורן, חלבנה, לבונה, מור , קציעה, שיבולת נרד, כרכום, קושט, קילופה,קנמון (כריתות, ו ע"א)
ואיך לומדים חכמים שיש אחד עשר סממנים, והרי מזכירה התורה רק ארבעה ?!
כותבת התורה (כי תשא ל', ל"ד):
"ויאמר ה ' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה..." .
מפסוק זה למדו חכמים שקטורת הסמים כוללת אחד עשר סממנים, באופן הבא:
"קח לך סמים", מיעוט רבים, שנים יש לנו שני סממנים. -
"נטף" (זה הצרי) אחד יש לנו שלושה סממנים. -
"שחלת" (זה הציפורן) אחד יש לנו ארבע סממנים. -
"וחלבנה" אחד יש לנו חמשה סממנים. -
כעת התורה אומרת שוב "סמים", הכוונה שניקח שוב סמים כמספר הסמים שמנינו עד כה (חמשה) ואז "סמים" חמשה ויש לנו עשרה סממנים -
"ולבנה" אחת הגענו לאחד עשרה סממנים.


פיטום הקטורת מאת חידושי הדב"ש

ולי נראה שניתן גם ללמוד את מספר הסממנים על פי הקבלה.
"ויאמר ה ' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה..." . כנגד עשר ספירות, כאשר נטף ושחלת וחלבנה הם בחינת ג' ראשונות- חכמה בינה ודעת. סמים ולבונה הם בחינת הז"ת - חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. וכל העשר נכללים בסמים הראשון, שהוא כתר. והנה הם אחד עשר סממנים.


וצדקה תציל ממות מאת ר' רחמים ארבל

הפרשה מדברת על מגוון נושאים בניהם חטא העגל שגרם לטרגדיה במחנה ישראל. בפתח הפרשה מצווה ה' את העם להביא מחצית השקל לכפר על הנפש. שכידוע " צדקה תציל ממוות" והמטבעות הללו מיועדים לקורבן ציבור לכפר על כלל ישראל. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"...ניתן ליראות בפרשת פנחס כאשר חטאו זימרי בן סלוא וכוזבי בת צור. הרג אותם פנחס ברומח. על המעשה הנורא שעשו. ה' אומר למשה "פנחס בן אלעזר השיב את חמתי מעל בני ישראל..." כאן ניתן לפרש את המילה חמתי(כעסי).המילה מורכבת מארבע אותיות. ח' בהתחלה י' בסוף רחוקות אחת מהשניה. לעומת האותיות מ' ות' הקרובות אחת לשניה. אז פנחס השיב (הפך) את חמתי הרחיק את המת וקירב את החי.עוד בתהילים פרק קו. כתוב "ויפלל פנחס ותעצר המגפה ויחשביה ה' לו לצדקה..." כיפר על הנפש. גם כאן במחצית השקל המילה מורכבת מחמש אותיות. מ' בהתחלה ות' בסוף באמצע צ' שזו צדקה ולצידה מכאן ומכאן האותיות ח' ו י' . מקרבת את החי ומרחיקה את המת.ובזמן הזה שאין מקדש ולא ניתן לתת מחצית השקל אנו נותנים זכר למחצית השקל כתרומה למקום קודש ליפני חג הפורים דווקא כדי לזכור את אשר זמם המן הרשע להשמיד את עם ישראל ושקל עשרת אלפי כיכר כסף לאחשוורוש שיאשר לו לעשות את המעשה.וע"כ בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מיידם.בזכות הצדקה והחסד שאנו עושים ונעשה עם הזולת. ה' יאריך ימינו בטוב ושנותינו בנעימים.


וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ מחידושי הדבב"ש

שואל הזהר הקדוש: אין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא לקח מהם כפר נפשם. והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכפר ההוא, והוא עלה לחשבון. ונמצא, שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל. ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. דהיינו:
שואל, למה עולה נגף בסבת מנין? ומשיב, שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין. וכיון שנסתלקה ברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק". ויש להבין:
א אם לא שורה ברכה בדבר שבמנין, אם כן מהו ההבדל בין שסופרים את האנשים או שסופרים את הכופר במקום אנשים. הלא סוף כל סוף אנו יודעים את מספר שלהם.
ב מה מועיל לנו בזה, אם מבורכים בתחילה ובסוף, אם באמצע יש מנין. וכי בשביל הברכות מתקלקל המנין, אם דבר שבמנין אינו יכול לשרות שם ברכה.
ובכדי להבין כל זה על דרך עבודת ה', צריכים לתת תשומת לב לשלושה דברים
 מהי המטרה שהאדם צריך להגיע אליה.
 היות כי לכל מטרה שהאדם רוצה להשיג אותה, צריכים לתת יגיעה. מה היא היגיעה
 מהו השכר שהאדם מקבל תמורת היגיעה.
ניתן לסכם ולומר ש:
 המטרה שהאדם צריך להשיג היא דבקות בה' הנקראת השתוות הצורה, דהיינו כמו שהמטרה של הבורא בבריאת העולם היא להטיב לנבראיו, כמו כן האדם צריך לשום המטרה לנגד עיניו, שהיא להטיב לבורא. כלומר שהאדם צריך לעשות דברים להנות את הבורא.
 אך היות והאדם נברא בכלים להנות לעצמו, על כן, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת ודבקות בה', דהיינו שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, הוא צריך לתת יגיעה שהיא הליכה נגד הטבע שלו.
 השכר הוא השגת המטרה.
ועל זה יש מלחמות: פעם גובר הרצון להשפיע, ופעם גובר הרצון לקבל. וצריכים לדעת, שכל כוחותיו של האדם במלחמתו נגד הרצון לקבל, נשאפות מן התורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". אך גם בזמן יגיעה בתורה, ישנם ב' אופנים:
 יגיעת התורה לתועלת עצמו, כגון כדי שיקראו לו "רבי", או תשלום של כסף, וכדומה. נמצא הגוף רוצה שישיג למה שהוא משתוקק לקבל תמורה, ונותן לו חומרי דלק שיוכל להתייגע בתו"מ, היות שהתמורה שהוא מצפה לקבל, היא לא נגד טבע הגוף. לכן הוא יכול לתת לו כח עבודה.
 יגיעת התורה בכדי להשיג כח ללכת נגד תועלת עצמו, כאשר הגוף מתנגד לו ולא רוצה לתת לו כח להתייגע בתורה על כוונה זו.. וזו בחינה אחרת בענין יגיעה, והיא יגיעה גדולה עוד יותר, הזקוקה לתבלין חדש, הנקרא אמונת ה', כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו.
ומטרם שהאדם זוכה לאמונה בקביעות, הוא נמצא בכף הקלע, שזורקים את האדם מקצה אל קצה, והוא רואה שאין לו זכות בחירה. אלא מה שרוצים מלמעלה, כך עושים עמו. והוא נמצא כחומר ביד היוצר, ואין לו שום דעה על עצמו. אך האדם צריך להאמין, שכל המצבים שעוברים עליו הוא לטובתו. כלומר שדוקא על ידי עליות וירידות הוא יבוא לשלימות הנרצה.
ובאמור נבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים למנות את ישראל בכלל. זאת אומרת, מי צריך לדעת את המנין, בו בעת שענין מנין זהו דבר מסוכן, כמו שכתוב, שאין הברכה שורה על דבר שבמנין. והתיקון, שניתן להם לתת הכופר, מה זה משנה. סוף כל סוף יודעים את המנין של ישראל. וכמו כן מה שנותנים ברכה מתחילה וברכה בסוף המנין, מה מוסיף לנו זה.
יש להבין שרמזה לנו תורה על אופן עבודתו של האדם והוא בחינת ישראל. שכדי להגיע לעבודה לשמה, היינו להשפיע, מתחיל בקו ימין הנקרא אמונה, שאז הוא איש שהברכה שורה עליו, ומבחינה זו הוא צריך לקבל שמחה ולתת שבח והודיה לה' על מה שזיכה אותו עם קצת אחיזה בקדושה, ולא חשוב כמה שיש לו, היות שהוא יודע, שגם זה לא מגיע לו. וזה נקרא, שהוא מסתפק במועט, ועל כן אין צורך למנותו, כלומר לראות כמה בחינות יש לו מבחינת ישראל, היינו כמה אחוזים מעבודתו הוא יכול לומר שזה ישר-אל, שפירוש, כמה כח הוא מוכן לתת עבור הקדושה שנקראת, שם שמים, את זה לא מעניין בכלל, כי הוא אומר, מה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ, זהו חשוב מכל התענוגים שישנם בעולם.
אך אם זה כל כך חשוב, מדוע הוא מסתפק במועט. על זה הוא משיב לעצמו, בטח אין לי זכיה שהקב"ה יתן לי חלק יותר גדול מכפי שיש לי, ורק אני רואה שיש אנשים שגם זה אין להם. נמצא, שהוא איש שהברכה מצויה אצלו, היות שיש לו עם מה לשמוח.
וה' נתן לו שכל ובינה להבין שיש לו לשמוח עם ה'. זה נקרא, שמטרם שהוא הולך למנות את בחינת ישר-אל שבקרבו, היינו מה שיש לו בפנימיות הלב, מברכים תחילה את ישראל. כלומר שהוא אומר, שבחינת ישראל שבו הוא מבורך, שיש לו עם מה לשמוח היות שהברכה מצויה אצלו, והוא מסתפק במועט, במה שיש לו.
ואח"כ מונין את ישראל, היינו שעובר לבחינת שמאל, ומתחיל לעשות חשבון נפש, כמה תורה יש לו, וכמה יראת שמים יש לו. אז הוא רואה שהוא מלא חסרונות, ואז יכול להיות בחינת נגף, היינו שיכול לבוא לידי יאוש ולברוח מן המערכה. וזהו פירוש, שדבר שבמנין אינו שורה בו ברכה, כי תמיד יש בו חסרונות, כמו שכתוב, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". נמצא, לפי הכלל, בדבר שיש חסרון, יש אחיזה לקליפות, שפירושו, שהקליפה מראה לו שזה לא בשבילו. נמצא, עם טענות כאלו היא הורגת אותו. כלומר שעד כמה שהיה לו משהו ברוחניות, היא מוציאה ממנו, ונשאר בבחינת, "רשעים בחייהם נקראים מתים".
לכן ניתנה עצה, בכדי שלא יהיה ניכר החיסרון לקליפות, "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם". כלומר שלא יסתכלו על החסרונות מה שהם מוצאים, בזמן שאדם עושה חשבון, כמה אחוזים הם נכללים בבחינת ישראל. אלא שיעשו חשבון, כמה תיקונים הם צריכים לעשות בכדי שיהיה להם כופר נפש לה'. זאת אומרת, שלא יסתכלו על החסרונות, אלא על תיקון החסרונות, שע"י זה הנפש שלהם שהיה בקליפות, יצא מהם וידבק בה', שזה נקרא, "ונתנו איש כופר נפשו", שיספרו את התיקונים מה שהם צריכים לעשות. וממילא אין הם רואים אלא תיקונים, כמו שאמרו חז"ל (יבמות ל"ח), "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי". נמצא, שבזמן שמסתכלים על התיקונים, הרי הוא כאילו כבר תיקן אותם, ואין כאן מקום חסרון.
לסיכום:
נוסף על תיקון הכופר הנ"ל, הנקרא, "כופר נפשו", היינו שמדברים מבחינת התיקונים, שיהיה דבקות בה' צריכים לתת ברכה לפני המנין. שפירוש, שצריכים ללכת בקו ימין הנקרא, ברכה, כנ"ל, שהוא איש שלא חסר לו כלום. ואח"כ עוברים לבחינת שמאל הנקרא, מנין, כנ"ל. ואח"כ שוב עוברים לבחינת ימין הנקרא, ברכה. וזה שכתוב, "שע"י הברכה בתחילה ובסוף אז המנין יתקיים, ולא יהיה בהם נגף, אלא ע"י זה הם יבואו לשלימות אמיתית. (מתוך מאמר ח"י להרב"ש)