פרשת ויקהל
בצלאל בן אורי בן חור מאת שמואל אטלי
כשמשה מציג את בצלאל - אותו אדם שהקב"ה בחר כדי לנצח על מלאכת המשכן הוא מציג אותו כ"בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה"
רש"י מוסיף שם כי "חור בנה של מרים היה", והשאלה כאן די ברורה : מדוע רש"י בחר להזכיר לנו דווקא כאן את יחוסו של חור - חור מוזכר כמה פעמים לפני כן ומדוע זה משנה דווקא כאן שהוא בנה של מרים?
ראיתי על כך שני תירוצים, ושניהם מתרצים שהוקשה כאן לרש"י :
מדוע משה היה צריך להציג את כל היחוס של בצלאל עד לחור - בשלמא כשהקב"ה צווה את משה שייקח את "בצלאל בן אורי בן חור" מובן מדוע פירט - כנראה שהיו כמה 'בצלאל בן אורי' ולכן פירט יותר והוסיף "בן חור" כדי שמשה ידע בדיוק על מי הקב"ה מדבר,
אבל עכשיו במעמד הזה מדובר שהוא מציג את בצלאל לפני בני ישראל ומראה ומצביע על איזה בצלאל הוא מדבר, מספיק לכאורה שיזכיר רק אותו ואת שם אביו (כמו שעושה בהמשך אצל אהליאב בן אחיסמך) ותו לא, מדוע הוסיף גם את שמו של חור?
לכן רש"י כותב כי חור היה בנה של מרים, לפי זה אפשר לתרץ בשתי שיטות :
א) אפשר לומר שכיוון שחור היה בעל יחוס - הוא היה בנה של נביאה (מרים) לכן זכה ששמו יכובד ע"י נכדו - למרות שלא היה צריך להזכיר אותו. (שיטת השפתי חכמים)
ב) ראיתי מובא בשם 'עדות ביהוסף' שכל מטרת רש"י כאן היתה להסביר את קרבתו של חור למשה רבנו : הוא היה בנה של מרים (כמבואר בסוטה יא: ) - וממילא אחיינו של משה רבנו, וכך מובן מה היה חששו של משה רבנו - משה רבנו חשש שאם יאמר "בצלאל בן אורי למטה יהודה" יאמרו בני ישראל שכך צווה אותו הקב"ה ולמרות שהיו כמה "בצלאל בן אורי" הוא בחר דווקא בבצלאל הקרוב שלו, לכן נקט משה בלשון הקב"ה "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" כדי להסביר להם כי לא היתה כאן העדפה של 'בצלאל בן אורי' אחד על פני בצלאל אחר, אלא הקב"ה בעצמו דיבר על בצלאל בן אורי בן חור - קרובו של משה.
בקשר לשאלה שהסברנו שהוקשתה לרש"י - (מדוע משה הזכיר את חור) ראיתי עוד פירוש בשם ה 'משך חכמה' :
מסירות נפש על קידוש השם ניתן להשיג כאשר לא אוחזים בחכמה כלשהי, כאשר מאמינים בבורא באמונה תמימה ללא חקירות - אז ניתן לקדש את שמו ללא הרהורים וללא פיקפוקים.
כיוון שהקב"ה משלם מידה כנגד מידה - לכן אדם שימסור את עצמו על קידוש השם - ובכך מראה כי הוא סומך ומאמין בקב"ה באמונה שלמה ללא חכמות וחקירות - הקב"ה יגמול לו בהענקת חכמה, תבונה ודעת.
לכן הזכיר כאן משה את יחוסו של בצלאל - בצלאל היה נכדו של חור - שמסר את נפשו בחטא העגל כשסירב לעשות לבנ"י את העגל, וכן היה ממטה יהודה - שמסר את עצמו על קידוש השם כשזינק ראשון לים סוף, - אדם כזה בעל שושלת ארוכה שמסרו את עצמם על קידוש השם - ודאי ראוי לו שיעניקו לו "רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה".
ראיתי מביאים בשם "לקוטי תורה" הסבר נוסף להזכרת שמו של חור :
אחת הסיבות שנעשה המשכן היא כדי לכפר על חטא העגל.
כאמור - חור נהרג ע"י בני ישראל בחטא העגל כשסירב לעשות להם את העגל,
לכן משה מייחס כאן את בצלאל לחור - כדי להראות לעם ישראל כי חטא העגל התכפר להם -
כי אם הוא עדיין לא התכפר לא היה לוקח הקב"ה את בצלאל לבנית המשכן - שהרי אין קטיגור נעשה סניגור, (בצלאל נכדו של חור- שמקטרג על עם ישראל ע"י שמזכיר את חטא העגל, לא יוכל לבנות את המשכן שיסנגר ויכפר על העגל)
על החידוש הזה לכאורה אפשר להקשות, אחת הסיבות שבראש השנה לא יוצאים ידי חובת תקיעה בקרן של פרה בראש השנה היא כיוון שאין קטיגור נעשה סניגור - ופרה מזכירה את חטא העגל.
וקשה - הרי אמרנו לעיל כי חטא העגל כופר לנו - ולכן אין ענין של קטיגור נעשה סניגור, א"כ מדוע קרן של פרה פסולה?
לכן נראה שבאמת מבחינת "קטיגור יעשה סניגור" יש עדיין בעיה - ולכן לא יוצאים בראש השנה בקרן של פרה והסיבה שבצלאל יכל לעשות את המשכן אינה בגלל שחטא העגל כופר להם אלא בגלל סיבה שונה לגמרי -
הגמ' במסכת ראש השנה (כו.) כתבה בדיוק מתי אסורים דברים משום "קטיגור נעשה סניגור" וכתבה כי זה רק כשמדובר על דברים שהם בתוך המשכן ונועדו לנאות אדם מסויים או שהם עשויים לזיכרון - לכן הכהן לא משרת בבגדי זהב בתוך בית המקדש (מזכירים את עגל הזהב ועשויים לנאות אותו) אך אם הדברים אינם כדי לנאות בתוך בית המקדש\משכן או שאינם לזיכרון - אין כאן בעיה של "קטיגור נעשה סניגור",
ממילא מובן מדוע אצל בצלאל אין בעיה של קטיגור נעשה סניגור - לא בגלל שחטא העגל כופר - אלא בגלל שבצלאל לא עשה משהו לנאות אדם כלשהו (או שנסביר שהוא עצמו לא התנאה בבגדים האלה, או שנסביר לפי מה שכתב שפתי חכמים על "ויעש בצלאל את הארון" - שבצלאל עשה בפועל רק את הארון ואת שאר הכלים (כמו הבגדים) עשו אהליאב ושאר החכמים בהוראתו של בצלאל).
"ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש..." מתוך הספר בשנה ההיא
מדוע כותבת התור ה " תעש ה" עם ניקוד צירי ?
באה התורה לרמוז לאדם, שהפרנסה היא מהקב"ה ולא יעזור לו לאדם ריבוי עסקיו, שהרי פרנסתו של אדם נקצבת לו בראש השנה ועליו רק לעשות השתדלות מעטה לפי גודל אמונתו . ואדם הטועה וחושב "כוחי ועוצם ידי עש ה לי את החיל הזה" עלול לדחוק עצמו
לעבוד בשבת ח"ו במחשבה שבכך יהיה לו יותר ממון , אך בחילול שבת גורם שלא תשרה ברכה בפרנסתו ויפסיד את ממונו.
לכן כותבת התורה: "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש ", כלומר: "המלאכה" תֵּעָשֶׂה כדבר הנעשה מאליו, ומי ששומר את שבת קודש ופועל בעסקיו באמונה זוכה גם להרגיש בכך.
ואומר ה "חפץ חיים" דבר יפה:
אדם העובד ביום השבת ח"ו, דומה לאדם שיש לו - מיכל מים עם ברז, וחושב שאם יתקין עוד ברז, יספק לו המיכל יותר מים.
אך לא רק שלא יהיה לו יותר מים, גם אותם מים יגמרו מהר יותר בשל ריבוי הברזים.
חכמת הלב מאת: ר' רחמים ארבל
הביטוי מופיע בפרשה שש פעמים ומהן הוא מופנה לאישה ומכנה אותה "חכמת לב". ״וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ"...
משל אשר נעים להיזכר בו שוב -על אישה חכמה ולא כל-כך מבוגרת… מדוע נקרא הסיפור "על האישה החכמה והלא כל-כך מבוגרת"? משום שנשים חכמות בסיפורים הן בדרך כלל מאוד, מאוד זקנות בגלל נסיון החיים. אך במקרה זה, זו היתה אישה חכמה וצעירה :
היה הייתה אישה אשר ישבה בכיכר השוק. מי שנקלע לבעיה היה בא ויושב מולה, מספר לה על הבעיות שלו, והיא הייתה חושבת,
מהרהרת מעט, הופכת והופכת, ומספרת לו סיפור. את הסיפור הזה היה אותו פונה, מגלגל בראשו עד שפתרון בעייתו היה צץ ועולה לנגד עיניו.
יום אחד באה וישבה מולה אישה צעירה כבת שלושים. "הבעיה שלי היא" אמרה "שאני לא מתאימה לשום דבר. ניסיתי המון עבודות.
לא התאמתי לאף עבודה. גרתי בהמון מקומות. לא התאמתי לשום מקום באמת. נפגשתי עם הרבה בחורים – אף פעם לא הרגשתי שאני מתאימה כדי למצוא את חתני.
מספרת הסיפורים ענתה מיד: "במקרה שלך אני לא צריכה אפילו לחשוב. כי גם אני פעם הייתי במצבך, אך לא היה לי את מי לשאול ולכן יצאתי לחפש את התשובה לבד… עברתי ערים וכפרים, גאיות ונחלים, כרמים בוסתנים ויום אחד, אני מוצאת את עצמי הולכת בדרך; שדות מימין, שדות מלוא העין משמאל וחוץ מזה – כלום. אחרי הליכה של כמה שעות ראיתי מעבר לשיפול הגבעה חומה הניצבת בשולי הדרך. מרחוק יכולתי לראות עליה כתמים צבעוניים – חלקם גבוה על החומה, חלקם נמוך וחלקם מפוזרים להם ככה באמצע. התקרבתי במהירות ועמדתי מול החומה. אז ראיתי שאותם כתמים צבעוניים היו מטרות, כאלה שיורים בהן חיצים.
בליבה של כל מטרה היה נעוץ בביטחון – חץ. מי יכול היה לעשות עבודה כל כך מדויקת? שאלתי את עצמי. אבל לא היה שם את מי לשאול אז המשכתי ללכת.
מעבר לראש הגבעה עמד בית קטן ובחצר עמדה רכונה מעל ערוגה בחורה צעירה ממני בהרבה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה – "את במקרה יודעת מי ירה את החיצים למטרות שעל החומה במורד הדרך?" היא התרוממה וענתה בביישנות – "אני". "אבל איך זה יכול להיות, הקשיתי, את כל כך צעירה!" "האמת היא, ענתה הצעירה, שקודם יריתי את החיצים ואחר כך ציירתי את המטרות."
"מזה למדתי הרבה" אמרה המספרת לאישה המוטרדת שישבה מולה.
"למדתי שקודם כל אני צריכה למצוא מה מתאים לי, לא למה אני מתאימה. לאחר שמצאתי מה מתאים לי - סביב זה בניתי את חיי."
שבת של חוכמה מוסר השכל.
