פרשת בשלח

פרשת בשלח

והמים להם חומה - חמה מאת שמואל אטלי

כשבני ישראל נכנסו לתוך הים מובאים שני פסוקים די דומים,
הראשון (יד' כב') "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם",
הפסוק השני (יד' כט') "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם",

ישנם שני שינויים בולטים -
א. בפסוק השני היבשה מובאת לפני הים
ב. בפסוק השני המילה "חומה" מופיעה בכתיב חסר - "חמה"

על שינויים אלו עמדו כמה מפרשים ופירשו שני פירושים (בעלי עיקרון זהה)
א) בעל ה"והקשורים ליעקב" (לר' יעקב בוקארה) תירץ ששני השינויים קשורים זה בזה - ע"פ מה שאמרו חז"ל שהיו כמה כתות בבנ"י, האחת היתה אנשים צדיקים (כמו נחשון בן עמינדב ושבט יהודה) שקפצה ישר למים בלי להתמהמה, והשניה חכתה עד שהים יהפך ליבשה ורק אז נכנסה. וע"פ זה מובן - הפסוק הראשון דיבר על האנשים שקפצו לים (שרק אח"כ הפך ליבשה - לפי סדר הפסוק - קודם "ים" ואח"כ "יבשה") - בעלי האמונה השלמה - ולכן המילה "חומה" מופיעה בצורתה השלמה (כתיאור לשלמים, מה גם שהאות "ו" ע"פ הקבלה מרמזת על צדיקים), משא"כ בפסוק השני שבו מדובר על אלו שבאו בסוף כשהיתה כבר יבשה בתוך הים (כפי שהפסוק השני כותב) והם חסרי האמונה (ולכן המילה "חמה" מובאת בצורה חסרה - כתיאור לחסרים).

ב) הגר"א תירץ ע"פ המדרש שאומר שפסל מיכה עבר עם בנ"י בים סוף (הכוונה אינה - כמובן - לפסל מיכה עצמו, הפסל נעשה כמה עשרות שנים לאחר מכן.. הכוונה היא שהמחשבה והגישה שבסופו של דבר הובילה לעשיית הפסל היתה איתם עוד מאז), מיכה היה משבט דן שע"פ סדר המסעות נסע בסוף בנ"י ("מאסף לכל המחנות").
ולכן.. בהתחלה כשבנ"י נכנסו לתוך הים והמצב הכללי שלהם היה "בתוך הים ביבשה" כלומר - החלק הראשון של בני ישראל היה בתוך הים והסוף היה עדיין ביבשה, אז מופיעה המילה "חומה" אבל לקראת הסוף שהחלק הראשון של בנ"י היה כבר בצד השני ביבשה וסוף העם (שבט דן) נכנס לים (כמובא בפסוק השני - ביבשה בתוך הים), אז הקב"ה התמלא חמה (חומה בכתיב חסר - חמה - כעס) - בגלל הפסל שנכנס יחד עם שבט דן לים. (וזה יובן יותר ע"פ המדרש שאומר שהיה קטרוג על עם ישראל ש "מה ההבדל בין המצרים לבני ישראל? הרי שניהם עובדי עבודה זרה" קטרוג שלכאורה קיבל אישור מפסל מיכה שנכנס בסוף עם שבט דן.)

אפשר אולי לתרץ תירוץ אחר (חסידי יותר..) ע"פ מה שאומר ר' אלימלך מליז'נסק :
בני אדם מתפעלים רק מניסים גלויים.. אף אחד לא חושב כל בוקר להודות על דברים בסיסיים שבלעדיהם לא יכולנו להסתדר, על ניסים ברורים שבכל צעד ושעל שלא שמים לב אליהם אך ורק בגלל שהם באים מדי יום ביומו, רק כשמופיע נס גלוי (או צרה גדולה) על האדם, רק אז הוא שם לב גם לדברים הקטנים שהוא חייב לא לקחת כמובנים מאליהם ולהודות עליהם. והדבר בא לידי ביטוי בשיר נפלא שכתבה (לפי הכתוב בשיר) ילדה חולת סרטן :

החיים אינם מרוץ,
קח אותם לאט יותר
הקשב למנגינה
לפני שהשיר יסתיים

וכל זה רמוז כאן בפסוק הזה, "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" אחרי שבני ישראל הלכו "בתוך הים ביבשה" (בפסוק הראשון) והמים היו להם לחומה מימינם ומשמאלם - ראו משהו ענק מכל צד שלהם.. מאז אפילו כשהיו הולכים "ביבשה" - במקום רגיל ופשוט, הם עדיין הכירו את גודל החסד (שיכולים ללכת בתוך היבשה) והודו לבורא כאילו הם עדיין היו "בתוך הים" (וזה רמוז במילה החסרה.. כלומר - אפילו שיש "חומה" חסרה מסביבם הם עדיין מחשיבים את עצמם כבתוך הים).
לקחת לתשומת לב - לא לקחת כלום כמובן מאליו ולנסות להודות על כל דבר ולו הקטן ביותר, מלבד הרגש הבסיסי של הכרת הטוב, החיים יראו הרבה יותר יפים ומלאים. (זה קשה.. אבל משתלם)


שירת מרים - קול באשה ערווה : סתירה? מאת שמואל אטלי

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:
וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהֹוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

ישנם כמה מפרשים שעמדו על זה - כל אחד בצורה שונה...
א) רש"י פירש ש"מרים אמרה שירה לנשים" - "שירו" - אונקלוס תירגם "שבחו ואודו" - אם כן לא מדובר כאן על זמר.. אלא על פשוט אמירת שבח והודאה (ובדיבור בעלמא ודאי שאין בעיה של קול באשה ערווה).
ב) ראיתי מפרשים שכתבו שלכן מרים לקחה את התוף בידה.. כדי שהגברים לא ישמעו את קולה..
ג) שיטת הגר"א - הגר"א עומד על כמה דקויות בפסוק :
* "ותען" למי מרים ענתה?
* "להם" - להם? צריך להיות "להן" - לנשים!
מכאן הגר"א מסיק שמה שמרים עשתה היה רק לומר לגברים לשיר לה', כי לה אסור כיוון שקול באשה ערווה.

ובכלל... בעודי מחפש פירושים ופירושי פירושים, עלתה לי התשובה הפשוטה ביותר... בנ"י היו לפני מתן תורה - בתקופה הזאת הם היו אוכלים בשר וחלב ביחד ללא שום בעיה ובכלל לא היו שומרים על התורה... אז אין שום בעיה של קול באשה ערווה... (ולפי זה צריך להבין מה פתאום המפרשים הצטרכו לפרש, הרי אין בעיה של קול באשה ערווה. ואולי אפשר לומר שלמרות שהיה מותר לבנ"י, עדיין לא סביר שבמעמד כזה מרומם ונישא - מעמד של רוח הקודש, מעמד שבו השפחה ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי - לא מסתבר שמעמד כזה היה אסור ע"פ התורה - אע"פ שהיא עדיין לא ניתנה..)


שירה עם נשים מאת שמואל אטלי

האם מותר לשיר יחד עם בנות (בארוחות משפחתיות וכדו') שאינן קרובות? אם לא, על מה מסתמכים באולפנות שהבנות שרות כשהרבנים נמצאים לידם. ואם זה תלוי במספר הבנות - מתי מותר לשיר ומתי אסור?

תשובה מפי הגה"ר שמואל אליהו
בס"ד
שלום
אסור לשיר עם בנות ביחד. יותר נכון לומר שאסור לגברים לשמוע אותן שרות ואסור להן לשיר ליד גברים.
מה שנהגו להתיר לרבנים לשמוע את שירת התלמידות זה בגלל שהם טרודים בעבודתם להשגיח על הבנות, וכל מי שטרוד בעבודתו לא טרוד ביצרו. דומה קצת לרופא שמטפל באישה. אבל דומה רק קצת.
אמת היא שאסור לרבנים או למדריכים לכוון ליהנות משירת הבנות. כי גם כשהותר לו לצורך מלאכתו כדלעיל. הותר לו באופן שאינו מכוון ליהנות. כל זה באופן שאין אחת ששרה סולו, או בקול גבוהה מאחרות אלא שיש בנות רבות ששרות.
כשיש רבות ששרות יש עוד סניף להקל כיון ש"יצר הרע" לא יכול להתמקד באחת שקולה נשמע. אבל זו "הקלה" שאפשר להשתמש בה רק בצירוף הסיבות דלעיל. ודומות לה. אבל במסיבה משפחתית אין להשתמש ב"קולה" זו.
אפשר להשתמש במקרים אחרים רק מצד השומע ולא מצד הבת ששרה. דהיינו אם הוא מתארח בבית שיש כמה בנות שרות וקולן אינו נשמע כבודדות, אין הוא חייב לקום ולעזוב את השולחן ולהעליב את המארח. כל זאת באופן שהוא יכול לשים את ליבו לדברים אחרים ולא להתמקד בקולן, להתבונן בהן או ליהנות מהשירה.
אמנם אם אחת שרה סולו במציאות הנ"ל או באירוע, הצגה, הופעה וכד' � צריך לקום ולעזוב את המקום בהשתדלות שלא לפגוע אבל לקום!!
על זה נאמר "גיבורי כוח עושי דברו"


הערב רב מחידושי הדב"ש

מובא בשער הכוונות, לרבנו המהרח"ו שסיבת ירידת מצרים היתה כדי להוציא את הניצוצות דקדושה שנפלו לקליפות אחרי חטא אדם הראשון, בסוד הרפ"ח הניצוצות שנפלו בקליפות.

כדי להבין את הנאמר, אנחנו צריכים לחזור אחורה לתקופה של יצחק אבינו המצווה את יעקב: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ. וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים"

האבות ידעו את סוד הניצוצות דקדושה שנפלו בתוך הקליפות. ועל כן יצחק מצווה את בנו לקחת אישה דווקא מבנות לבן הארמי (אותיות הרמאי) בו היו כלואות ניצוצות קדושות מאוד.

ידוע לכל, סיפורו של לבן שמרמה את יעקב ונותן לו את לאה במקום רחל וכו'. בסופו של דבר, יעקב לוקח את ארבע בנותיו של לבן, רחל ולאה שהיו תאומות מאשתו של לבן, ובלהה וזלפה שהיו תאומות מפילגשו.

אמרו חז"ל שהאבות קיימו את כל התורה כולה עוד לפני מתן תורה. אם כן, איך יעקב לוקח לו לנשים ארבע אחיות? פירשו ואמרו על פי הסוד, שיעקב אכן ידע שזה איסור, אך לקח את כל בנותיו כדי שמזרעו אותן בקדושה, הוא יצליח להוציא את הניצוצות הקדושות הכלואות בקליפת לבן. אך מאחר ומידת הדין לא מתבטלת לעולם, נענש בכל זאת יעקב וזהו סוד מאבקו עם המלאך אשר פגע בו בכף ירכו.

אומר הזהר הקדוש, שיעקב אבינו העביר ליוסף במשך שבע עשרה שנים, את הסוד הניצוצות, ולימד אותו איך להבחין בתוך הקליפות איזהו ניצוץ הוא קדוש, ואיזה לא. ע"כ בהיותו מלך במצרים, הצליח יוסף לגלות הרבה ניצוצות דקדושה, ולהוציאן מתוך הקליפה המצרית. אך מאחר וכידוע, קליפה זו קשה מאוד, עדיין לא הזדככו לגמרי והם מהווים את הערב ר"ב - בגימ' 202 שהצטרפו לעם ישראל בצאתם ממצרים.
במתן תורה, נאמר שמשה עלה אל האלקים. אלקים בגימ' 86, זהו סוד ההשלמה והתיקון של הרפ"ח ניצוצות - 202 + 86 = 288 כמניין רפ"ח. וזה אומרם שבמתן תורה, בילע המוות לנצח ובנ"י חזרו לדרגה של אדם הראשון. אך כאשר בעוון הערב רב, נעשה עגל הזהב, פרחו אותם 86 הניצוצות ותיקונם מוטל מאז עלינו.

בפרשת ואתחנן, מבקש משה להיכנס לארץ ישראל כדי לתקן את אותם ה-פ"ו ניצוצות הנ"ל, אך הקב"ה אומר לו: ר"ב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. דהיינו כאילו אמר לו, די עשית שהוצאת ממצרים ר"ב ניצוצות דקדושה, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה.

יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לתיקון הסופי ולגאולה שלמה. אמן


מידת הענווה מאת רחמים ארבל

נעמוד על נקודה אחת בפרשה שממנה נלמד הנהגה בחיי היום יום שלנו.
עם ישראל לאחר כל הנסים שנעשו להם. הן במצרים והן על ים סוף. בתחילת מסעם במדבר מהלך עשרה ימים עד הגיעם לירושלים. עוד ליפני עונש הנדודים במשך ארבעים שנה במדבר. מתלונן העם ביפני משה ואהרון על שאין להם אוכל. ובהזכירם שבמצרים היו יושבים על סיר הבשר וכו' ומשה עונה " ואנחנו מה כי תלינו עלינו..."
חז"ל מלמדים אותנו שלוש דרגות בענווה הדרגה הגבוהה היא של משה שאמר ואנחנו מה...כלום אוויר.
דרגה שניה בענווה היא של אברהם אבינו שאמר ואנוכי עפר ואפר...כאשר התפלל על אנשי סדום.
דרגה שלישית היא של דוד המלך שאמר ואנוכי תולעת ולא איש.
כל אחד בדרגתו דימו בעיני עצמם את דרגת הענווה מי יתן ונלמד לנהוג בצניעות ובענווה כלפי אלוקים ואדם. וכך ודאי גם נמצא חן בעיני אלוקים ואדם.