פרשת כי תצא

פרשת כי תצא

מאת שמואל אטלי

לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה' - לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. ניתן לראות שוני בולט בין שני האיסורים – באיסור על ביאת הממזר בקהל ה' התורה לא מציינת כי זהו עד עולם, משא"כ לגבי איסור ביאת העמוני ומואבי, בהם התורה מוסיפה ומציינת כי איסור זה שייך "עד עולם".
(למותר לציין כי אף ממזר אסור בביאה בקהל ה' גם לאחר דור עשירי – התורה נקטה כאן מספר שלם ורחוק – עשרה דורות, אבל כוונתה שאף לאחר מכן אותו ממזר אסור לבוא בקהל ה').
 
על שאלה זו יש כמה תירוצים
 
א. בעל ה"מעשה נסים" (ר' נסים הכהן) תירץ כי כוונת התורה לרמוז לנו על דרך לתיקון ממזרים שהובאה במשנה במסכת קידושין (סט.) "אמר ר' טרפון יכולים ממזרים ליטהר, כיצד? נושא שפחה והבן הוא עבד, וכותב לו האדון שטר שחרור והרי הוא ישראל" – אותו ממזר יכול להתחתן עם שפחה (או שיגנוב וימכר כעבד עברי, או שמותר לו להתחתן עם שפחה כיוון שאינו ישראל כשר) והבן יהיה עבד כנעני, וכשישחררו את אותו בן\עבד, דינו כישראל גמור.
יוצא מכאן כי לממזר יש שיטה לסדר את המשכיות השושלת שלו – לסדר כי איסורו לא יהיה איסור עולם, לכך התורה רמזה בכך שלא הזכירה באיסורו "עד עולם" (כיוון שאם יסדר את זה בדרך שר' טרפון הציע, זה לא יהיה לעולם).
 בתירוץ זה יש בעיה – לכאורה גם עמוני ומואבי יכולים לטהר את עצמם בשיטה הזו! – גם עמוני ומואבי יכולים לישא שפחה כנענית, הבנים יהיו עבדים כנענים, וכשישחררו אותם הם יהיו יהודים גמורים – בדיוק כמו בשיטה של הממזר! – אם כן חוזרת השאלה, מדוע בהם התורה כתבה "עד עולם" ובממזר לא.
 
ב. בעל "מעשה נסים" (ספר אחר - שגם הוא שייך לר' נסים הכהן – רב אחר שחי בהפרש של כמה דורות מר' נסים הכהן שבתירוץ הקודם) מתרץ תירוץ על פי גמ' אחרת בקידושין (עב: ) – "ממזרי ונתיני טהורים לעתיד לבוא דברי רבי יוסי (לעתיד לבוא הממזרים עתידים להיות טהורים)", אפשר לומר כי לכן התורה לא כותבת גביו "עד עולם" (כי לעתיד לבוא הוא יחשב טהור)
אבל – כעין מה שהקשינו על התירוץ הקודם, ניתן להקשות גם כאן – הגמ' מסבירה את סברת ר' יוסי ואומרת כי הוא לומד את דינו מהפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם" הקב"ה לעתיד לבא יטהר את כל הבעיות שבעם ישראל – ומכך שהנביא חזר וסיים "אטהר אתכם" לומדים שבין השאר אף הממזרים יטהרו. לפי זה אפשר לומר שהפסוק מדבר גם על כך שהקב"ה יטהר את אותם צאצאים של גרים עמונים ומואבים. (שהרי בפסוק אין גילוי כלשהו לכך שהוא מדבר רק על ממזרים ולא על עמונים ומואבים), וחוזרת השאלה – מדוע א"כ, התורה כתבה רק לגבי העמונים ומואבים את המילים "עד עולם".

לא מצאתי עוד תירוצים על שאלה זו, אך ניתן לתרץ על דרך הפשט כמה תירוצים :
 
א.    ניתן לומר כי דרך האדם לדחות בלאו הכי את הממזרים – אנשים שנחשבים כפגועים חברתית עם בעיה בלידה, ולכן בו התורה לא צריכה להדגיש שגם צאצאיו אסורים לבוא בקהל ה', מה שאין כן לגבי גרים – מונח שמתקשר אוטומטית לדבר חיובי, יש צד לומר כי בהם האדם יבוא להקל יותר ולהתיר להם לבוא בקהל (ואם לא להם, אז לבניהם), ומה גם שישנם עמים אחרים (אדומי ומצרי) שחל עליהם איסור לבוא בקהל, אך לבניהם (דור שלישי) מותר – הייתי חושב לדמות את העמוני והמואבי אליהם. לכן התורה מדגישה כי דין העמוני והמואבי הוא כמו הממזר – אף הם אסורים לבוא עד עולם.
 
ב.     כפי שרש"י מציין בהמשך – בכך שהתורה אוסרת על העמוני והמואבי עד עולם, לעומת המצרי והאדומי שאסורים רק עד דור שלישי, היא מלמדת אותנו כי חמור יותר לאדם להחטיא את חברו מאשר להורגו – שההורגו - הורגו בעולם הזה, והמחטיאו – מוציאו מהעולם הזה ומהעולם הבא (נקודה מעניינת למחשבה, הבעיה בהחטאה אינה רק בהוצאה מהעולם הבא, אלא גם בהוצאה מהעולם הזה..), לכן התורה אסרה על העמוני והמואבי – שהחטיאו את בנ"י – לבוא עד עולם, מה שאין כן גבי האדומי והמצרי – שניסו לפגוע בהם בצורה פיזית – ששם אסורים לבוא רק עד דור שלישי. ע"פ זה אפשר לתרץ כי התורה רצתה להדגיש את ההבדל בין המחטיאו להורגו ולכן הדגישה כי אלו שהחטיאו את עם ישראל אסורים לבוא בקהל ה' עד עולם.


מחידושי הדב"ש

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה ישעיה מה', ז'

בברכת היוצר אנו אומרים "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא את הכל" אומנם הפסוק המקורי אומר " ובורא רע". תרצו חז"ל את השינוי בפסוק בנוסך התפילה כדי לשמור על לשון נקייה.

אך נשאלת השאלה - איך מן הטוב והמטיב יצא הרע ומה הוא הרע הזה. כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בענין מחשבת הבריאה.
אומר רבנו בעל הסולם בהקדמתו לספר הזהר פ"ו וז"ל:
"וכבר הורונו חז"ל (ע"ח שער הכללים פ"א בתחילתו) שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים להשים את עינינו ואת כל מחשבותינו כי הוא סוף הכוונה והמעשה של בריאת העולם. ויש להתבונן, כיון שמחשבת הבריאה היתה בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא שברא בנשמות מדת רצון גדולה עד מאוד, לקבל את אשר חשב ליתן להן, שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במידת גודלו של הרצון לקבל אותו" עכ"ל

דוגמא: אם אדם לא רעב ולא רוצה לאכול, אפילו אם ישימו לפניו מטעמים כיד המלך, לא תהיה לו מכך הנאה גדולה כל כך. אך אם הוא יהיה מאוד רעב, אפילו פרוסת לחם אחת תגרום לו להנאה מרובה. דהיינו התענוג בקבלה שווה לגודל הרצון לקבל.

אנו רואים אם כן, שהרצון לקבל שהוא למעשה מקור לכל התאוות הינו עצם מהותן של הנשמות ושל מחשבת הבריאה והוא נקרא בלשון הנביא "רע"

אך ממשיך הרב ואומר (פ"י) וז"ל:
...ותדע שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות מבחינת עצם בריאתן... לא נשאר בצורתו זו בנשמות. כי אם היה נשאר בהן היו מוכרחות להישאר תמיד בפרודא ממנו ית'... ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, ברא ית' את כל העולמות כולם..." עכ"ל

כדי להבין דברי הרב, נביא דוגמא נוספת הפעם של אב ובנו:
מצד אחד, האב נותן לבנו, ומצד שני הבן מקבל מאביו. לכאורה נראה הדבר פשוט ומתוקן, אך האם ניתן לומר שהאב והבן דומים? בהחלט לא, הרי זה רק נותן וזה רק מקבל לעצמו. אם כן מה יעשה האב כדי שבנו, למרות היותו מקבל ממנו ולמעשה עושה רצונו, יהיה בכל זאת דומה לו - הוא יבנה סביבו מערכת שלמה של חינוך וערכים כדי ללמדו להיות דומה לו דהיינו בחינת נותן גם הוא ולא רק מקבל לצורך עצמו בלבד.
להבדיל, כך הדבר בנשמות - אם היה אותו רצון לקבל נשאר בצורתו של קבלה אך לעצמו, היו הנשמות ח"ו נשארות בפרודא ממנו, על כן ברא הקב"ה את כל העולמות שישתלשלו עד למציאות עולם הזה הגשמי דהיינו מציאות גוף ונשמה.

הגוף הוא התגשמות הרצון לקבל אך לעצמו, והנשמה שהיא חלק אלוה ממעל מתלבשת בגוף, ועל ידי קיום תורה ומצוות מהפכים ומתקנים את אותו הרצון לקבל לעצמו, לרצון לקבל על מנת להשפיע.
דוגמא:
הבן גמר לאכול את סעודתו ואין ביכולתו להוסיף פירור. לפתע מופיע האב ובידיו מטעמים שהביא לבנו. מה יעשה הבן? הרי ודאי הוא שהוא לא רעב ואין הוא רוצה לקבל את האוכל. אך בכל זאת הוא יקבל את האוכל מידיו של אביו כדי לגרום לו נחת רוח ולא לביישו. קבלה זו הינה נתינה גמורה. הבן רצה לקבל את המטעמים של אביו, אך לא לעצמו - הרי הוא לא רעב בכלל, אלא כדי להשפיע נחת רוח לאביו.

זו מטרתנו בעולם הזה.
אל לנו לבטל את הרע - לבטל את הרצון לקבל, הרי זו היא בריאה של הקב"ה וחובת המציאות. ללא מידת החושך אין נכיר ונעריך את האור, ללא מידת הרשע איך יוכלו להיות מנתחים, מוהלים ושוחטים החותכים בבשר החי, הגוף הוא מקור התאווה שהרי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, אך בלא גוף, איך נוכל לקיים תורה ומצוות. מטרתנו היא ללמוד איך להפוך את התאוות שלנו, את הרע שבנו לצורכי קדושה, להשתמש בכוחות החומריים שלנו לעבודתו ית'. וזה שאומר הכתוב בפרשה שלנו:


כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ - וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ
 
"האויב" הוא הרצון לקבל אך לעצמו - הוא הנקרא היצר הרע, ה' נתנו בידך כי זה רצונו ית'. אל תהרוג אותו - הרי רצון ה' הוא. עליך רק לשבות אותו, לנצל אותו, כאשר אתה שולט עליו ולא הוא עליך. אם שבית שביו, אזי תוכל להשתמש בו לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, להפוך את האגואיזם שלך לאהבת הכלל - כפי שאתה יודע מטבעך לאהוב ולדאוג מאוד לעצמך, על ידי תורה ומצוות תלמד לאהוב לרעך כמוך שהוא הכלל הגדול בתורה.