פרשת ואתחנן

פרשת ואתחנן

אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלהַי בְּעוֹדִי  מחידושי הדב"ש

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא, לֵאמר...
אומר בעל הטורים: "ואתחנן בגימטריא - שירה, שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפילתו"
בעל הטורים מלמד אותנו דבר נפלא והוא - כדי שה' ישמע תפילתו, את תחינתו העלה מרה"ע לפניו ית' בשירה.

ידוע שבינינו לבין הקב"ה, מפרידות כיתות רבות של מלאכים הבודקים את תפילותינו באם הן ראויות להגיע לפניו ית'.
האם השירה היא שמסוגלת לפלס דרכה דרך כל אותם המלאכים המסוגלים לעקב את תפילותינו?
מלמדים אותנו חכמי הקבלה שתפילת שחרית מחולקת על פי סדר העולמות אבי"ע.
מתחילת התפילה ועד ברוך שאמר, הוא בעולם העשיה.
מברוך שאמר ועד יוצר, הוא בעולם היצירה.
מיוצר אור עד גאל ישראל, הוא בעולם הבריאה.
תפילת י"ח היא בעולם האצילות.
ידוע שעולם המלאכים, הוא ביצירה. על כן נראה לי בס"ד, שזוהי הסיבה שקבעו לנו חכמים בסדר תפילת שחרית, לומר בכל יום מזמורי תהילים וגם שירת הים בין ברוך שאמר לבין היוצר שהוא בעולם היצירה כאמור.

מזמורים הם גם לשון "מזמרה", דהיינו בכח אותם המזמורים, יש באפשרותנו לזמור ולפלס שביל דרך אותן כיתות מלאכים וזה שנאמר: הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת ה' אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלהַי בְּעוֹדִי... כִּי-טוֹב, זַמְּרָה אֱלהֵינוּ כִּי-נָעִים, נָאוָה תְהִלָּה

גם שירה מוזכרת באותם מזמורים שנאמר: שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתו בִּקְהַל חֲסִידִים. יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם. יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתף וְכִנּוֹר, יְזַמְּרוּ לוֹ

המזמרה עצמה מרומזת במזמור תהילים זה, שנאמר: כִּי רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ... רוֹמְמוֹת אֵל, בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם
הקב"ה רוצה בנו ובתפילותינו, וכאשר רוממות אל בגרוננו, אזי חרב פיפיות (המזמרה) בידנו.

לאחר אותם מזמורי תהילים, אנו עוברים לשירת הים, אותה יש לומר, על פי יודעי ח"ן, בניגון ושירה ואזי כוחה עוד יותר גדול. וכדי להמחיש לנו את הענין הזה, אנו מסיימים את היוצר במילים "הבוחר בשירי זמרה" גם שירים וגם זמרה.


לא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה... וְשׁוֹרְךָ וַחֲמרְךָ ... מחידושי הדב"ש

הנביא ישעיהו מוכיח את ישראל ואומר להם:
בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. ישעיהו א', ג'
 
לאיזה חמור ולאיזה שור התכוון ישעיהו באומרו כך?

יתכן ומדובר על אותו שור עליו מסופר המעשה בירושלמי, וכך היה:
"מעשה בגוי שקנה שור מיהודי, וביום שבת השור לא רצה לעבוד, וכמה שהכה בו הגוי לא רצה השור לקום. הלך הגוי למוכר היהודי ואמר לו: ראה מה מכרת לי? אמר לו המוכר: שור זה שומר שבת. אמר לו הגוי: הרי אני גוי ולא שומר שבת. הלך המוכר ולחש על אוזנו של השור: עד עכשיו היית ברשותי ובשבת לא עבדת, כעת אתה ברשות הגוי לך ועבוד גם בשבת. ראה אותו הגוי מעשה זה והתגייר, וקראו לו רבי יוחנן בן תורתא (בן השור)"
כך שאותו שור המובא בישעיה, זכר את בעליו היהודים ועל כן סירב לחלל שבת.
 
יתכן גם שאולי דיבר ישעיהו הנביא על השור שאליהו הנביא נתן לנביאי הבעל על הכרמל מלכים א יח', כו' ופרש"י שהיה נשמט מהם שלא יקרב לעכו"מ וברח לו תחת כנפיו של אליהו , עד שאמר לו אליהו לך בשניכם יתקדש המקום. מובא במדרש רבא, שלמרות הבטחה זו לא הסכים השור ואליהו הצטרך לדחוף אותו עד לנביאי הבעל. אם כן גם שור זה הכיר בבעליו ולא הסכים שיקריבו אותו לעבודה זרה.  
 
החמור עליו מדבר ישעיהו באותו פסוק הוא חמורו של רבי פנחס בן יאיר, עליו מסופר שבאו גנבים וגנבו אותו, והחזיקוהו במערה שלהם שלשה ימים, ונתנו לפניו לאכול ולא טעם מזה, כי לא הפרישו מזה מעשר וכן בגלל שהכל היה גנוב בידם.
 
אנו רואים אם כן שגם השור וגם החמור קיבלו עליהם עול מלכות שמים מה שלא תמיד כך בישראל
 

לא תגנוב...

מסופר על יהודי מסכן מפראג, שלמרות השתדלותו הרבה, לא הצליח לפרנס את בני ביתו כראוי, ועל כן החליט לנסות את מזלו בהונגריה השכנה. התמזל מזלו ושם מצא עבודה ואפילו הצליח לחסוך סכום נאה.
לאחר כמה שנים, החליט לחזור לבני ביתו, עטף את ממונו בקפידה בל יאבד ויצא לדרכו. בדרך השיג אותו סוחר יהודי, אותו הכיר אשר היה גם הוא בדרכו מהונגריה שם רכש חביות יין, חזרה לפראג.
אותו סוחר הציע להסיעו בכרכרה שלו עד הבית, ואותו יהודי עני שמח מאוד והודה לו מקרב לב.
כל הדרך אותו מסכן חשש שיקרה משהו לכספו ועל כן החביאו בתוך אחת החביות.
 
בהגיעם לפראג, חיפש את הכסף בכל החביות אך לא מצא אותו. בבכי מר, פנה לסוחר שהסיע אותו והאשים אותו בגניבה. הלא זה דחה בכל וכל את האשמות שיוחסו לו ואף נזף בנוסע על כפוי טובתו על כך שהסיע אותו חינם אין כסף.
 
לא ויתר אותו עני וטבע את הסוחר לדין תורה אצל רבי יחזקאל לנדאו בעל "הנודע ביהודה".
 
לאחר ששמע את שני הצדדים, פנה הרב לסוחר ואמר לו: "על פי דין תורה, חובת ההוכחה חלה על הטוען ועליו להוכיח שגנבת את הכסף. אמנם עיקרון זה של ההלכה חל רק על עניני ממון, ובמקרה שלנו מתעוררת בעיה נוספת. מצד אחד האיש טוען שהוא החביא את כספו באחת החביות שלך ומצד שני אתה טוען שלא אתה זה שלקחת את כספו. אם כן סביר להניח שהעגלון הגוי שלך הוא שפתח את החבית, ראה את הכסף וגנב אותו."
 
מאוד שמח הסוחר על דבריו של הרב, אך זה המשיך ואמר: "אם הגוי פתח חבית אחת, יתכן וגם פתח אחרות ואנחנו לא יודעים אילו הן. על כן יש לפסול את כל החביות מלקבל הכשר ולא ניתן למכור את היינות שלך ליהודים."
 
התחלחל הסוחר בכך שכל ההשקעה שלו יורדת לטמיון, וביקש לדבר עם הרב ביחידות. בהיותם לבד, הודה הסוחר בגנבתו אך הרב סירב לקבל את עדותו, בכך שעל פי דין, הודאה של בעל העבירה לא נחשבת לעדות קבילה. רק לאחר הפצרות רבות, בכי ותחנונים, הואיל הרב לקבל את עדותו אך בתנאי שיודה ברבים על מעשהו ורק אז יוכל לקבל הכשר ליינו.

 
ונשמרתם מאד לנפשותיכם" - מה זה? מאת שמואל אטלי 

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל-תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ דברים ד' טו'

כמה פסוקים לפני כן כתוב:
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ

שני פסוקים שמתייחסים לשמירת הנפש ולא קשורים כלל - לכאורה - לכל הנושא של שמירת הגוף, אבל חז"ל הביאו מעשה בחסיד שהתפלל ולא השיב שלום לשר שעבר שם ואותו שר שאל אותו ש"הרי בתורתכם כתוב השמר לך ושמור נפשך מאד, וכן ונשמרתם מאד לנפשותיכם ברכות לב שמשם נראה במפורש שהכוונה היא לשמירת הגוף, וכן כתב שם המהרש"א והביא את מסכת שבועות (לו.) ששם מובא שאסור לאדם לקלל את עצמו ולומדים את זה מ"השמר לך ושמור נפשך מאד".(הרמב"ם הביא את זה להלכה) וכן כתב בעל ה"העמק דבר", שמ"השמר לך" לומדים על שמירת הגוף ומ"ושמור נפשך מאד" לומדים על שמירת הנפש.
הענין הוא שספר החינוך לא מנה את זה כמצווה... ובכלל, לא ראיתי בקשר לשמירת גוף (חוץ מלקלל עצמו)..