פרשת נשא

פרשת נשא

וכיפר עליו מאשר חטא מאת שמואל אטלי

פרשתנו מביאה את דיני הנזיר וכותבת כי נזיר שנטמא למת צריך ל... ולכפר על עצמו מאשר חטא על הנפש. רש"י מביא את דברי ר' אלעזר הקפר שמסביר כי החטא היה שציער את עצמו מן היין.

מקשה על כך הכלי יקר שתי קושיות -
א) אם כל הבעיה היתה שציער את עצמו מן היין, אם כן, מדוע החטא נאמר רק לגבי נזיר שנטמא למת? הרי כל נזיר מצער את עצמו מן היין!
ב) איך ר' אליעזר קורא לנזיר 'חוטא' לאחר שהתורה בעצמה הגדירה אותו כ"קדוש"??
ומשיב הכלי יקר - כל העיקרון של נזיר הוא עיקרון מסוכן. אדם המכריז על עצמו שהינו נודר דבר כלשהו, הרי הוא מגרה בעצמו את היצר הרע, שינסה לנסות אותו בצורה חזקה מן הרגיל שיעבור על אותו דבר. - וק"ו במקרה דידן - גבי נזיר שמכריז על עצמו שרצונו להיות קדוש יותר - ודאי שאדם כזה יעבור ניסיונות רבים מספור בדרכו לקדושה הנכספת.
לכן - אדם כזה שעמד בניסיונות - קדוש יאמר לו.

אך אדם כזה שנטמא - ובעיקר אם לא סתם נטמא, כי אם בצורה של "וכי ימות עליו מת לפתע פתאום" - דבר המוכיח כי אין זה מת רגיל, אלא מעשה שטן שמכוון אליו ספציפית. - אדם כזה שהכריז מלחמה על היצר - כשלא נדרש לכך, ואח"כ נכשל בה - אדם כזה נקרא חוטא!. אדם כזה שיכול להיכשל - עדיף לו שלא ינסה את עצמו בדברים קשים יותר, אלא ינסה להקפיד בגדר המותר, ואדרבא - ינסה לקדש את עצמו במותר לו ולא יחמיר במקום שאינו יכול לעמוד.

ע"פ הדברים הנ"ל ניתן יותר להבין את מאמר חז"ל בחולין - מר עוקבא אמר שהוא חומץ בן יין לגבי אביו (מקולקל יחסית לאביו), שאביו כשהיה אוכל בשר היה מחכה עד למחרת כדי לאכול גבינה - ואילו מר עוקבא היה אוכל גבינה ישר בסעודה שאחריה.
ושואל הגר"א - מה הבעיה למר עוקבא להיות כאביו? וכי אמורא קדוש כמוהו אינו יכול להתגבר על עצמו בדבר פעוט מעין זה?
מכאן לומד הגר"א כלל גדול - לא כל הרוצה לבוא וליטול את השם יבוא וייטול - מר עוקבא לא הצטער על כך שאינו יכול להקפיד על הדבר הפעוט הנ"ל, אלא על כך שאינו ברמה המתאימה כדי לעשות כאלה חומרות..

רק אדם שהגיע לרמה גבוהה יכול להחמיר על עצמו חומרות מסוימות, לאדם אחר - בדרגה נמוכה יותר הרי הדבר בבחינת "נזם זהב באף חזיר" וודאי שעדיף לו להשתדל בדברים בדרגתו שלו.

ע"פ מה שאמרנו ניתן להמתיק את הדברים - אסור לאדם בדרגה רוחנית נמוכה (יחסית) לעשות חומרות שלא מתאימות לו - כיוון שבצורה כזו הוא מגרה בו את היצר הרע, ומסתכן בכך שלא יוכל לעמוד בניסיון שמביא על עצמו.
יהי רצון שנזכה לקדש את עצמנו במותר לנו, ונזכה לקבל את התורה בחג השבועות מתוך הרחבת הדעת.


היחס והמידה מאת נתנאל אטלי

הדבר טוב - בכמות ובמידה הנכונה
בפרשה מדובר על נזיר. נזיר צריך להביא קרבן בסוף נזירותו, ונאמר עליו: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש" (ו, יא). רש"י מביא את דברי ר' אלעזר הקפר שמסביר שחטאו של הנזיר הוא שהזיר עצמו מן היין.
לכאורה לא מובן מה החטא בזה, להפך זה אולי מעשה טוב?!

הרמב"ם אומר בהקדמה למסכת אבות, שכל אדם צריך להנהיג את עצמו בדרך האמצע בכל דבר. לדוגמא: אדם לא צריך להיות פזרן, ומצד שני אסור לו להיות קמצן, הוא צריך ללכת בדרך האמצע, להיות נדיב.
דברי הרמב"ם מסבירים לנו מה פירוש המילה מידה. מידה היא כמות, כי כל דבר צריך למדוד בכמות הנכונה. אדם שיש לו מידות טובות הוא אדם שכל תכונה שלו היא במינון הנכון. העיקרון שעומד מאחורי דברי הרמב"ם הוא, שבכל דבר יש טוב, אין דבר שהוא רע גמור, השאלה היא רק מה המידה, מהי הכמות של אותו דבר. הנזיר לא הבין את העקרון הזה. הוא ראה ביין רע גמור, הוא לא שמר על דרך האמצע. ובדבר הזה חטא הנזיר, ולכן עליו להביא קרבן חטאת.

גם בחיי היום יום שלנו אנו צריכים ללכת בדרך האמצע, לעשות דברים בכמות ובמידה הנכונה, לראות את נקודת הטוב שבכל אדם, ולדעת להפיק מהעולם את הטוב, כדי שלא "נחטא על הנפש".

יחסי אנוש תקינים
פרשתנו עוסקת התורה בקורבנות נשיאי ישראל, המקריבים את קרבנם בימי חנוכת המשכן במדבר. אנו מוצאים, שקרבן כל נשיא היה דומה בכל פרטיו לקרבנות שהביאו שאר נשיאי השבטים. בכל זאת טורחת התורה ומתארת את נדבת ליבו של כל נשיא בלא להחסיר אפילו פרט אחד, למרות שפרטי הנדבה מוכרים לנו היטב מתוך קריאת הפסוקים של הנשיא הקודם.

מדוע חוזרת התורה 12 פעמים על אותם פסוקים המתארים את נדבת הנשיאים?
"רבי שמעון אומר: מה תלמוד לומר 'מאת נשיאי ישראל'? מלמד שהתנדבו מעצמן והיה קרבן כולן שווה. כארכן, כך רחבן, כך משקלן. ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו" (מדרש רבה יד, כו).
כל נשיא שלט על עצמו, ואף ויתר על יכולתו לתרום יותר כדי שלא לפגוע ברגש חברו וכבודו. ולכן חזרה התורה 12 פעמים על פרשת הנדבה, כדי להדגיש לנו, שכל הנשיאים תרמו בדיוק את אותה מתנה.
התורה מדגישה לנו את חשיבות היחס ההדדי, שחייב לשרור בין אדם לרעהו ובוודאי בין מנהיגי העם. לא רק שהנשיאים לא רצו להיבנות כל אחד מכישלונו של חברו, אלא שעשו הכל כדי שלא לפגוע ברגשותיו של המנהיג השני ובכבודו. למרות שעקב כך, אולי הם הפסידו כותרת טובה בעיתונות של יום המחרת.