פרשת מטות
בין מחשבה למעשה מחידושי הדב"ש
פרשת מטות דנה בתחילה בהלכות נדרים וביטולם, לאחר מכן במלחמה במדין - הלכות טומאה וטהרה, ולבסוף מסכמת את שאירע בארבעים שנות נדודים במדבר לפי כניסתם לארץ במענה לדרישתם של בני גד ובני ראובן להישאר מעבר לירדן מזרחה .
בתחילת הפרשה, מרע"ה מביא את הדינים השונים הקשורים לאיש או אשה אשר נדרו נדר לה', ובהם נאמר שיש באפשרות הבעל להפר ולבטל את נדרה של אשתו ביום שהוא שומע על כך שהיא נדרה שנאמר:
וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל-מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח-לָהּ
נשאלת השאלה: למה נאמר "וַה' יִסְלַח-לָהּ" והרי בעלה ביטל לגמרי את נדרה?
רש"י כבר פירש את הביטוי "וַה' יִסְלַח-לָהּ" בפסוק ו', שם הוא מביא את הגמרא קידושין פא' ע"ב "במה הכתוב מדבר - באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה. והיא לא לא ידעה שהפר לה בעלה, והייתה שותה יין ומטמאה למתים...". ממשיך רש"י ואומר 'זו היא שצריכה סליחה אע"פ שהוא מופר(הנדר). ואם מופרים צריכין סליחה ק"ו לשאינם מופרים'
אם כן אנחנו מבינים את הצורך שה' יסלח לה, שהרי היה בכוונתה לעבור על נדרה היות והיא לא ידעה שהוא בוטל. דהיינו, אפילו אם המעשה בעצמו היה מותר על פי דין , שהרי הנדר בוטל על ידי בעלה, הענין הוא שכוונתה היתה לאיסור ועל זה היא צריכה כפרה וסליחה.
מקשים חכמים ואומרים: הלא שנינו שמחשבה רעה, הקב"ה לא מצרפה למעשה. ומדוע תצטרך כפרה על כך! ותירץ בבן יהוידע שאפשר לומר שמקרה זה חמור יותר, שלא רק שהיתה לה מחשבה רעה אלא גם עשתה מעשה לקיים מחשבה זאת. ועוד כתב, שאף שעונש שמים על מחשבה רעה לעצמה, מכל מקום צריכה מחילה, שהרי בודאי יש בכך פגם כלפי שמים.
מסופר בגמרא שם שכאשר היה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה היה בוכה ואומר: "ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר כמו אשה זו שהתכוונה לאיסור ועלה בידו בשר טלה ולא חטאה, שהרי הנדר הופר לה, בכל זאת אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה. הוא היה מקשר זאת לענין עשרת הרוגי מלכות (דרוש על פי הקבלה)
אחרי מכירתו על ידי עשרת האחים שלו בראשית מד', ה', יוסף אומר לאחיו "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".
יוסף בעצמו מבין שמכירתו היתה לטובה, כי כך נגזר בשמים ועל כן סלח סליחה גמורה לאחיו על זה שמכרו אותו... ובכל זאת, היות וכוונתם לא היתה לטובה, יבוא עונש על כך כמה דורות מאוחר יותר לכפר על חטא זה.
ובכן, אחרי חרבן בית שני, נגזר שעשרת החכמים הגדולים ביותר דאז ימסרו לרומאים (אדום) ושנשמותיהם של בני יעקב יועברו בגופם, ומי הם?
רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול נהרג ב-כ"ה בסיון יחד עם רבי שמעון בן גמליאל הזקן.
רבן שמעון בן גמליאל - אביו של רבי יהודה הנשיא, נהרג ב-כ"ה בסיון, סמוך לחורבן בית שני, נקבר בכפר כנה או שזור
רבי חנינא בן תרדיון - נהרג בכ"ז בסיון כאשר ספר תורה עימו. נקבר סמוך לציפורי
רבי עקיבא - נהרג ביום הכיפורים, נקבר בטבריה
רבי יהודה בן בבא
רבי חוצפית המתורגמן
רבי ישבב הסופר
רבי חנינא בן חכינאי / או ר' חנינא סגן הכהנים.
רבי יהודה בן דמא
רבי אלעזר בן שמוע
כל בני יעקב חזרו בגילגול ונהרגו, למעט ראובן שלא היה מגיע לו עונש, היות ולא היה נוכח במכירת יוסף.
ישנו מדרש אחר האומר שענין עשרת הרוגי מלכות בא לכפר על עשר הטיפות שיצאו מיוסף כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו. על פי מדרש זה, שניים עשר השבטים היו אמורים לצאת מיוסף, אך רק שניים יצאו ממנו.
ראה גם מדרש "אלה אזכרה"
