פרשת תזריע

אישה כי תזריע וילדה זכר מאת הברכת שלום

נשאלת השאלה - למה כתוב "אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים". לפי התורה של הרבי זצ"ל למה יש פה טומאה ?
אומר רש "י: כסדר כל טומאה האמורה בנידה, מטמאה בטומאת לידה, אפילו נפתח הקבר בלא דם גם כן יש פה טומאה. אולם לפי ההסבר של "וילדה זכר", ז "א שאדם זוכה לטבע שני שנקרא זכר, אזי יש לו טהרה לכאורה, ולא טומאה!?
אלא אומר האר"י הק': בכל לידה יש טומאה, שבכל לידה יש ה' דמים טמאים וה' דמים טהורים.
וסיבת הדבר: שהנה המשמעות של זכר הוא הרצון להשפיע. אבל יש לבאר העניין שאם אדם זוכה למדרגה מסוימת של רצון להשפיע, הרי זה לגבי תאווה מסוימת, אבל לגבי תאווה אחרת הוא לא יכול להתגבר ולהיות משפיע. לכן לגבי תאווה זו הוא צריך להיות באמונה, ואינו יכול להיות בידיעה, כי אינו יכול לכוון עמ"נ להשפיע בידיעה זו. נמצא, כל הבחינות שאינן יכולות להתברר לקדושה למדרגה זו, יוצאות מבחינת דם ופסולת, כי אינן מתאימות למדרגה זו, אבל עשויות להתברר בתור אוכל למדרגה יותר תחתונה.
ז"א שבכל לידה רוחנית יש בירורים מסוימים. כשנולד איזה מצב חדש ברוחניות אצל האדם, כל מה שמחוץ לגבולות של המצב החדש הוא פסולת. כפי שכותב בספר פרי חכם (מאמר החירות) יש לאדם רצון לקבל. לכל רצון לקבל יש חיובי ושלילי, חיובי - מה אני רוצה לקבל? אני רוצה לקבל דבר מסוים. וזה בא בתורשה מאבותיו, או מהשפעת החברה. אבל החיוב הזה אומר שיש גם שלילי, כי כל מה שמחוץ לאותו ענין מסוים אני לא רוצה לקבל. נמצא, כשנולד זכר פירושו של דבר שהקב"ה נותן לאדם לב חדש, אז ממילא כל מה שמחוץ לגבולות הלב הזה נחשב לפסולת. וזה לא שחור או לבן, או שהקב "ה נותן לאדם רצון להשפיע או שאין לו כלל רצון להשפיע. כי גם ברצון להשפיע יש הרבה מדרגות כנ"ל.


טומאה וטהרה מחידושי הדב"ש

המושגים טומאה וטהרה הם הפכים: המילה טומאה מציינת מצב של אי טהרה. התורה דורשת "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" כאמצעי לשמירת ייחודם של בני ישראל: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי"
בתיאור בעלי החיים שנצטווה נח להכניס לתיבה לא נזכר המושג טמא, והיפוכו של הטהור - מוגדר כלא טהור: "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה".
המושג טמא נזכר בפעם הראשונה בספר ויקרא, בקשר לנבלת בעל חיים, ובהמשך בכל הקשור לכשרות בעלי חיים לאכילה, ולפירוט בעלי החיים למיניהם ולסוגיהם האסורים לאכילה: "טָמֵא הוּא לָכֶם". כאשר יש לציין שבעלי החיים שאינם טמאים לאכילה אינם מוגדרים כטהורים - אלא כמותרים לאכילה: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ".
התורה מדגישה את החשיבות בהפרדה מוחלטת "בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר", ומזהירה מפני הסכנה במגע עם הטומאה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". כאשר יותר מכולם, נדרשים הכוהנים להקפיד מאוד על הטהרה.
הטומאה אינה מטמאת רק אנשים אלא גם כלים עשויים חרס או עץ ואף בתים ואוהלים, כדוגמת צרעת הבית, וכדוגמת המת מטמא את סביבתו - שכל הבא אל מקום המת וכל הנמצא בו (כולל כלים) - "יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". הטומאה מדבקת: היא עוברת מאדם לאדם או מאדם לכלי וכדומה - אך היא איננה מצב קבוע, ואפשר להסירה ולהיטהר ממנה.
אחד מתפקידי הכוהנים היה ללמד את בני העם ולהורות להם את מערכת החוקים הנוגעים לטומאה, לדרכי ההיטהרות ממנה ולהפרדה בין טמא לטהור: "וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם" (יחזקאל מד כ"ג).
התורה מגדירה שני סוגי טומאה:
- טומאה שמקורה במקור מְטַמֵא, כאשר המת הוא אבי אבות הטומאה.
- וטומאה שמקורה בגוף האדם כגון טומאת היולדת, טומאת הצרעת, טומאת פליטת זרע או טומאת האישה בימי נידתה.
יש בטומאה דרגות חומרה שונות, ובהתאם לדרגת הטומאה נקבע תהליך ההיטהרות ומשך זמן ההפרדה של הטמא מסביבתו - עד להיטהרותו, כגון: עד הערב או שבעה ימים לאחר שמקור הטומאה (כגון: דם הווסת) נפסק; ולעתים גם כיבוס הבגדים ורחיצה.
אשר לתהליך הטיהור של כלים וחפצי בית: כלי עשוי חרס שנטמא - חסר תקנה ויש לשוברו, אך כלי עץ אפשר לטהר באמצעות טבילה במי טהרה. במקרי טומאה מסוימים, לאחר ההיטהרות ולאות כפרה, היה הטמא מביא לבית המקדש קרבן.
מאז חורבן הבית התמעט העיסוק בטומאה ובדרכי ההיטהרות, אך לפי ההלכה מקפידים גם בימינו על טהרת הבית והמשפחה (כלים, נשים וגברים) על ידי טבילה במקווה.
בתורה יש הקפדה מיוחדת על טומאת המת, ומנהג העלייה לקבר אינו נזכר כלל במקרא. המנהג לפקוד קברי צדיקים נזכר לראשונה במדרש אגדה, המספר שכלב בן יפונה הלך להתפלל על קברי האבות בחברון. העלייה לקברי צדיקים, בארץ ובחו"ל, הייתה ברבות הימים למנהג נפוץ בקהילות ישראל. וכך היו קבריהם של האבות והאמהות - דוגמת קבר רחל ומערת המכפלה - לאתרי תפילה, וכך גם קברי תנאים בגליל, ובהם קבר רבי מאיר בעל הנס וקבר רבי שמעון בר יוחאי, וכן קברי מנהיגים מן העת החדשה. יש הפוסקים כי קברי צדיקים הם "מקום מנוחת הצדיקים" ולפיכך הם "מקום קדוש וטהור" והתפילה בהם מתקבלת ביותר".


מחלת הנסן מאת ר' רחמים ארבל

בעידן המודרני רווי האמצעים הטכנולוגיים, ניתן למצוא חיווי כמעט לכל דבר. החל מדברים פשוטים כגון נורית דולקת המתריעה על מיכל דלק העומד להיגמר, מכונת כביסה מקולקלת המראה את התקלה על צג, וכלה באפליקציות המתריעות על חוסר בפעילות גופנית, רמת לחץ דם נמוך או גבוה, חוסר בשעות שינה וכדומה.
אך מה קורה שהקלקול שנוצר אינו בדבר גשמי כלשהו? אלא דווקא נוצר בנשמה, שאינה מתפקדת כמו שצריך ודורשת תיקון.
האם גם לזה קיים חיווי כלשהו?

"אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת…" (י”ג, ב).
פרשת תזריע עוסקת בטומאות שונות וביניהן טומאת הצרעת.
מחלת הצרעת כפי שאנו מכירים אותה כיום, הינה מחלה זיהומית הידועה בשם "מחלת הנסן" הנגרמת על ידי החיידק ממין Mycobacterium leprae ויוצרת עיוותים בגוף ובעור.
אך יש להדגיש כי אין זו אותה מחלה המופיעה בפרק י"ג שבפרשתנו. שלא כמו מחלת הצרעת "הנסן" הנגרמת בשל כשל פיזי, מחלת הצרעת המתוארת במקרא נגרמת בשל כשל רוחני הנובע מהתנהגות פגומה ולקויה. היא איננה מחלה של הגוף הדורשת התערבות רפואית (למרות שהביטוי שלה מופיע בגוף), והראיה לכך היא שהחולה בצרעת ניבדק על ידי הכהן ולא על ידי הרופא: "…
והוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (שם, ב).
נגע הצרעת סימל טומאה ועל כן, האדם הנחשד בצרעת הורחק מהמחנה והוטל עליו ניתוק חברתי שנעשה בשלבים באופן הבא: ראשית, כשהכהן חשד בקיומו של נגע, הוא היה מסמנו ובעל הנגע היה נכנס להסגר במשך שבעת ימים. לאחר שהסתיימו הימים, בעל הנגע נבדק שנית על ידי הכהן ובהתאם להחלטת הכהן היה מוכרז כ״מצורע״ או נכנס להסגר נוסף של שבעה ימים.
לכהן הייתה סמכות להכריז על היות האדם נגוע בצרעת, אך בזאת תמה סמכותו. הוא לא היה אחראי לטיפול במחלת הצרעת עצמה אלא על האדם החולה חלה אחריות להתבודד ולעשות חשבון נפש, בעודו נוהג מנהגי אבלות ומנתק את עצמו חברתית: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא… בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"
נגע הצרעת במקרא היה חיווי גופני לפגם התנהגותי. לא בכדי, אדם בעל נגע התבקש על ידי הכהן לשהות בהסגר פעמיים במשך שבעה ימים. ההסגר העניק לו את הזמן להבין מהו הפגם הנמצא אצלו, לחשוב על דרכים לתקנו ולחזור בו ממעשיו בטרם יצטרך להתאבל על מה שלא תוקן. נגע הצרעת המופיע במקרא היווה חיווי על תקלה בנפש ובהתנהגות. לו רק היו לנו חיווים דומים גם היום. "מצורע" מוציא שם רע...

הדברים לע"נ כל הנרצחים בפיגועים האחרונים. חודש טוב. בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל.



מהו נגע הצרעת ? מתוך ספר "בשנה ההיא"

אומר רבי יצחק (זוהר תזריע אות קלז) :
נגע (ההיפך מענג) פירושו דין קשה, וצרעת פירושה: סגירה של האור העליון, סגירה של הטוב העליון שאינו יורד לעולם ואז רוח הטומאה שורה. והכהן באפשרותו לפתוח את אותה סגירה ולהדליק את הנרות ולהשרות אור של חכמה חסד ורחמים.
ובכך ניתן להבין לענ"ד שמחלות בכלל ומחלת הצרעת בפרט מקורן רוחני "והמחלה" אותיות "חמלה", שהיא סימן לאדם שהקב"ה חומל ומשגיח עליו, ככתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג', י"ב)
ובכוח אמירת הכהן: "טמא" תקבל הצרעת תוקף ותאחז הטומאה.
ובאמירת הכהן: "טהור" תסתלק הטומאה.
מה גם, שבמקום שהאדם יקבל רפואה כלשהי, הוא מצווה דווקא לצאת מחוץ למחנה ולשבת בדד שבוע או שבועיים ימים לעשות בהם חשבון נפש שהוא רפואתו.
ויש ייסורים "שלא מאהבה" שהם חיצונים, שבני אדם רואים אותם על החולה. ויש ייסורים של אהבה שהם פנימיים ואין בני אדם רואים אותם. והכל כדי להביא את האדם לתיקונו. והתרופה לכל מחלה היא לימוד תורה, ככתוב (עירובין נד.) :
אמר ר ' יהושע בן לוי:
חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א', ט'): "כי לוית חן הם לראשך".
חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר (שם): "וענקים לגרגרותיך".
חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג', ח'): "רפאות תהי לשרך".
חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר (שם): "ושקוי לעצמותיך".
חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ד', כ"ד): "ולכל בשרו מרפא".
אמר רב יהודה בן ר ' חייא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, אדם נותן סם לחברו , לזה יפה ולזה קשה (כאן מתקן וכאן מקלקל?). אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל סם חיים לכל גופו , שנאמר (משלי ד', כ"ד): "כי חיים הם לְמֹצְאֵיהֶם ולכל בשרו מרפא".