פרשת ויגש

חנוכה - מלחמת האור מחידושי הדב"ש

נוהגים לחשוב שחג החנוכה מסמל את ניצחון האור על החושך, כאשר כמובן היהודים מסמלים את האור והגויים מסמלים את החושך.
אך הבה נתבונן היטב בנאמר בתורה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: (בראשית א)

אומר רש"י במקום ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא דהיינו אותו אור שנברא ביום הראשון היה ואיננו עוד בפועל כי גנז אותו ה' ית' לצדיקים עד לעתיד לבא.
את האור שאנו מכירים היום הוא תולדה של השמש. הכרה זו מספקת את שכלנו בהיותנו מבינים פחות או יותר את תנועת גרמי השמים.

אם כן על איזה בחינת אור מדובר בעניינה של חנוכה? בוואדי שלא קשורה היא לתנועת השמש, הירח והכוכבים. ואם אותו אור שנברא ביום הראשון גנוז הוא, איך יתכן שעליו המדובר.
כמו כן, על איזה רשעים דיבר רש"י שבגללם נגנז האור? אם הכוונה היא לאומות העולם, למה ייקראו רשעים שהרי לא נצטוו בקיום תורה ומצוות. תלמוד לומר לצדיקים לעתיד לבא, להבדיל בין הרשעים והצדיקים של עמך ישראל.

מלחמת האור בחושך היא מלחמה בתוך עצמנו בתוך עם ישראל ללא קשר עם אומות העולם. מלחמה זו היא בין השכל לאמונה. כל עוד נסתפק בהבנה וההשגה ששכלנו הדל מספק, אזי נשאר בחושך. אך ברגע שנשים את נקודת האמונה מעל שכלנו - בחינת הכתר שהוא מעל החכמה, אזי נוכל לגלות הארות מן האור הגנוז.

אמרו רז"ל שרוב רובו של האור הגנוז, הקב"ה גנז אותו בתורתנו הקדושה. זו הבחירה שלנו בעולם הזה, או להסתפק בהשגות והנאות על פי שכלנו או לגלות עוד בימינו את האור המיוחל והגנוז לצדיקים לעתיד לבא.


מפגשים מרגשים מאת ר' יעקב אזולאי

בפרשה אנו מוצאים מפגשים מרגשים. המפגש בין אחי יוסף עם יוסף וכן את המפגש בין יוסף לאביו.
במפגש שבין יוסף לאחיו ישנה התייחסות מיוחדת לבכי על בתי המקדשות שנחרבו, משכן שילה שנפל בחלקו של יוסף ושני המקדשות שנפלו בחלקו של בנימין. לעומת זאת בבכי של יוסף על צווארי יעקב נראה שהיה בכי של התרגשות וכפי המבואר בדברי רש"י שהיה ריבוי של בכיה.

בשני המקומות מוזכר שהבכי היה על הצוואר.
השפתי חכמים מבאר שהצוואר מסמל את בתי המקדש כפי הנאמר בפסוק כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות.
אצל יוסף ובנימין ואצל יעקב, לעומת הבכי שהיה אצל האחים כתוב רק ויבך עליהם. ואם כן נשאלת השאלה מדוע אצל יוסף ובנימין חז"ל דורשים את הצוואר, ואילו אצל יעקב לא נדרש על זה כלום?

ועוד יש לשאול, הרי בזמן בכיה של התרגשות ושמחה אין מקום לעצב עמה, ומדוע דווקא אז לבכות על חורבן המשכן והבית, מה באמת הקשר שיש למפגש המשמח עם הבכי על חורבן הבית?
כמו כן ישנה שאלה מפורסמת על מה שכתב רש"י בשם המדרש שאצל יעקב לא מצינו שבכה (אמנם עיין רמב"ן שגם יעקב בכה) משום שהיה עסוק באותה עת בפרשת ק"ש, ולכאורה מדוע ברגע כה מרגש בוחר יעקב אבינו ע"ה לקרוא ק"ש?

בתי המקדש מסמלים את הקשר שיש לעם ישראל עם הקב"ה, אדם שרוצה היה להתקשר עם הקב"ה היה יודע שיכול לעשות זאת ע"י הבאת קרבן, הקרבן היה יכול להגיע על הודאה כמו קרבן תודה וחלילה על חטא כמו קרבן חטאת, החטא לא היה סיבה לריחוק אלא אדרבה החטא היה גורם לכך שהוא צריך להתקרב.

מעשה אבות כידוע הוא סימן לבנים, הירידה של האחים למצרים הינה תחילה של גלות, הפירוד של יוסף מאביו ומאחיו הוא סימן לאיבוד הקשר, האמירה של הקב"ה ואנכי אעלך גם עלה, הוא סימן להבטחה של יציאה מהגלות, הגלות באה בסיבה של רעב שהוא הפסקת השפע בעולם שהיא בעצם גם הסימן לחורבן. (ידועים דברי רש"י בסוכה דף נ ששבעים הפרים שהיו מקריבים בבית המקדש בחג הסוכות היה כדי שיהיה לשבעים אומות העולם גשם).

יוסף רואה במפגש עם בנימין סמל למפגש זמני, יוסף הוא כנגד משכן שילה, ובנימין הוא כנגד בתי המקדש בירושלים, הם מבינים שזה לא הסוף כי עדיין יעקב אביהם לא נמצא אם כן אות הוא שהמפגש לא הושלם, לא ברור אם יעקב יסכים לרדת לארץ מצרים ואם כן יש סיבה לבכי על החורבן שהוא סמל לפירוד, אמנם יש שמחה בבניין המקדשות שיבנו, אולם כבר ידעו שזה עדיין לא זה. רק כשיעקב מגיע, מבינים שתהיה גם גאולה עתידית מושלמת שכן נודע שיעקב רמז לעשו שהגאולה המושלמת תהיה כשיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו ואז הייתה לה' המלוכה, וזה רמז לו יעקב לעשו באומרו עד שיבא אצל אדוני שעירה, ולכן גם מובן מדוע קרא יעקב אבינו ע"ה ק"ש שמסמלת את ייחוד ה' שלעתיד לבא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ונמצא א"כ לפי זה שגם הצוואר של יעקב מסמל את בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימנו אמן.