פרשת צו

זאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים ויקרא ז, יא-יב מאת נתנאל אטלי

שלמים: אדם הנקלע לסכנת חיים ונחלץ מאימת המוות, חש שמחה גדולה, והוא מלא בהכרת תודה המחפשת ביטוי. בעולם היהדות הביטוי הנאות להבעת תודה להקב"ה על השגחתו הוא הקרבן.
ברור לנו למה מביאים קרבן, אך עדיין לא ברור מדוע הוענק השם שלמים לקרבן ההודאה?

התשובה לכך היא שתוך כדי שיגרת החיים, האדם אינו מעריך כראוי את חייו. אבל כשאדם ניצל ממות הוא מבין מה יש בידו, הוא חש בערכם של חיים. כעת גם הדברים הפשוטים ביותר חשובים לו - שאיפת אוויר צח, ישיבה בחברת חברים נראים לו כדבר מרנין וחדש.
ללא סכנת האבדון, לא היה חש בכך. הסכנה וההצלה - הפכו אותו לאדם אחר, לאדם שמפעיל כוחות רדומים בו, וממילא לאדם שלם יותר. יותר מזה, ההבנה של הניצול, שהקב"ה הוא שהצילו גורמת לשמחתו להיות רבה יותר ושלמה יותר. הניצול מגלה את ההשגחה, שהיתה סביבו תמיד וכך הוא הופך להיות אדם שלם יותר. וכעת מובן מדוע קרבן ההודאה נקרא קרבן שלמים המבטא שלמות.

תשובה אמתית
הקרבנות מבטאים את הזכות שנתן הקב"ה לעם ישראל לחזור בתשובה לאחר חטאיהם. כפרת הקורבנות מותנית בתשובה, ועל כך ממשיל המגיד מדובנא משל.

מסופר על סוחר שנדד ממקום למקום ובכל מקום שאליו הגיע עסק במשא ומתן עם החנוונים, ואף מכר בהקפה. וכשעמד לעזוב את אותו המקום קרא לכל החנוונים, סיכם עימם את התשלום והמשיך במסעו.
במקום אחד נקלע אחד החנונים לקשיים ולא יכל להשיב לסוחר את חובו, ולפני נדידת הסוחר קרא אותו סוחר לחנווני.
סיפר החנווני בדמעות לאשתו שאין לו מה להשיב לסוחר. אמרה לו אשתו: "אין דבר טוב מן האמת! לך וספר לו את האמת". נסע אותו החנווני ולן במלון ליד מקום הסוחר ובאותו ערב שבו היה המפגש, לא הגיע החנווני, נשאר במלון ובכה.
כששמע אותו בעל המלון, עודד אותו ואמר לו שילך ולא יפחד. הלך החנווני, ולפני שנכנס לבית הסוחר בכה. שמע הסוחר בכי מבחוץ יצא ושאל לפשר הבכי. סיפר לו החנווני על בעייתו ועל חרטתו הרבה על כך. כששמע זאת קרע הסוחר בפני החנווני את שטר חובו ומחל לו על חובו.
יצא החנווני שמח וטוב לב וסיפר לחבריו על כך. שמע על כך חברו, עשה בערמה והלך אל הסוחר ובכה בפניו בטענו שהוא בקשיים והוא רוצה שייתן לו כסף. כששאל אותו הסוחר למה בא דווקא אליו סיפר לו על אותו החנווני שהיה אצלו. אמר לו הסוחר: "לחנווני שבא וסיפר את האמת והתחרט על כך מעמקי נשמתו - קרעתי את שטר החוב אבל לך שאתה בוכה בכדי שאתן לך על שקר - לא אתן".

כך גם הקב"ה אוהב את תשובתנו שבאה מהתחרטות אמתית על האמת, ולא תשובה של אחטא ואשוב המבוססת על שקר.


“אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה״ מאת ר' רחמים ארבל

איש אחד שנהג להשתתף באירועי משפחה בקביעות, הפסיק להגיע לאירועים ללא הודעה מוקדמת. לאחר מספר שבועות, החליט אחיו הצעיר לבקרו. היה זה לילה מאוד קר. האח הצעיר מצא את אחיו יושב מול אח בוערת. האש הדולקת הייתה חמימה ומזמינה. האיש הבין את סיבת ביקורו של האח הצעיר והזמין אותו לשבת לידו, בכיסא נוח, מול האש. האח התיישב בשקט וחיכה...   שקט עמוק שרר ביניהם. שני הגברים רק התבוננו באש, בריקודי הלהבות מסביב לעצים הבוערים. כעבור מספר דקות, בחן האח הצעיר את הגחלים, ובזהירות רבה בחר באחד הבולטים מהם. אט אט הוא הרחיק אותו מהאש, חזר לכורסתו, נשאר לשבת והמתין... המארח התבונן בתהליך, מרותק למהלכו של אחיו הצעיר. אט אט החל הגחל לדעוך – תחילה איבד ברק, ואחר כך כבה כמעט לחלוטין. תוך זמן קצר, מה שהיה קודם חגיגה של אור וחום, הפך להיות גחל מכוסה שכבה של אפר מת שחור וקר, ואף לא מילה נאמרה בין שני האחים מתחילת הערב. בשלב מסוים, החל האח הצעיר להתכונן לעזיבתו לביתו. הוא החזיר את הגחל הקר וחסר התועלת למרכז הלהבות. כמעט מיד הגחל חזר לבעור, כשהוא ניזון מהאור והחום של הגחלים הסמוכים לו. כשעמד האח הצעיר ליד הדלת, אמר לו מארחו: "תודה על ביקורך, ועל השיעור הנפלא שלימדת אותי. אחזור למשפחה. תבורך!" מוסר השכל "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" תמיד בוערת תמיד יוקדת. התלכיד המשפחתי הקהילתי החברתי תמיד יהיה כגחל בתוך האח בוער תמיד. וזה יביא את האחדות והשמחה.


כיצד הגיע אחשורוש להיות מלך ? מתוך ספר בשנה ההיא

מספר המדרש (ילקוט שמעוני אסתר א' אות תתרמט):
נבוכדנצר מלך בבל החריב את בית המקדש הראשון ובזז את כלי בית המקדש ולקחם לבבל. אחריו מלך בנו אֱוִיל מְרוֹדַךְ ולאחר מכן מלך בנו של אֱוִיל , בלשצאר.
בין בבל )ממלכת בלשצאר( לפרס ומדי ) ממלכת דריוש וחתנו כורש( נערכה מלחמה שבא ניצחה מלכות בבל )בלשצאר(, הניצחון היה בדיוק ביום שניבא ירמיהו הנביא, שבבל דווקא טיפול.
לרגל הניצחון ערך בלשצאר משתה והשתמש בכלי בית המקדש. בזמן המשתה מתגלה כף יד מן השמים הכותבת על כותל הארמון:
"מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין", וכוון שלא הבינו את פשר הדבר קרא בלשצאר לדניאל הנביא שפרש את הכתב כך:
מְנֵא מְנֵא סָפַר ה' את ימי מלכות בבל (תמו ימי שלטון בבל) - תְקֵל שקל ה' את מעשיך הרעים - וּפַרְסִין גם חָתַך ה' את מלכותך, וגם נתנה למלכות פרס ומדי.
נחרד בלשצאר מהדברים, ביצר את ארמונו ונתן הוראה לשומריו להרוג כל מי שינסה להיכנס לארמון. באותו לילה נתקף בלשצאר בבעיות מעיים ויצא לנקביו , שומרי הארמון לא שמו לב ליציאתו, אך כשחזר, תפסוהו השומרים ומפאת החשכה לא זיהו אותו והרגוהו.
כששמעו זאת מלכי פרס (כורש ודריוש), באו לארמון עם חיילי צבאם והרגו את כולם, כולל את בני משפחתו של בלשצאר פרט לבתו הקטנה "ושתי", שהתעוררה להמולה הרבה וראתה את דריוש יושב על כסא אביה וחשבה שזה אביה בלשצר, וחמל עליה דריוש ולקחה והשיאה לאחשורוש בנו שהפך לאחר מכן למלך.