פרשת מצורע

ענין מצורע לפי הקבלה מאת הברכת שלום

מצורע המשמעות שלו שהוא מוצא רע בכל דבר, ואז העונג מתהפך להיות נגע. אנו צריכים ללכת בדרך הפוכה. לאדם יש שלשה כלים: מחשבה, דיבור, ומעשה.
* לגבי בחינת מעשה, אומר ספר החינוך: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". כפי שהרבי הברכת שלום זצ"ל היה אומר: מה משמעות המושג "קנה לך חבר"? בשביל לקנות דבר טוב צריך לשלם. צריך להרבות במעשי נתינה. מטבע האדם שכשהוא משקיע במשהו אז הוא מחבב אותו. ככל שאדם נותן יותר, אז הוא מתעורר יותר לחבב. זה מצד המעשה.
* מצד הדיבור, האדם צריך לשמור את עצמו מלדבר דבר רע על החבר או על הבורא. כפי שאומר בהקדמה לספר הזהר שכל דבר רע שאנו מוצאים במציאות שמסביבנו, אחרי כל תירוצים שאתה מתרץ לך, זה נופל על הבורא, לכן אדם צריך להזהר שלא לדבר דיבורים שליליים, אפילו לא דיבור שרק משתמע ממנו איזה גנות של החבר או של הבורא.
* מצד המחשבה אדם צריך להשתדל לחשוב מחשבות חיוביות על החבר, ועל הבורא.

בדרך כלל אני מציע לאמץ את מה שרבינו בעל הסולם אמר (מובא בספר ה' שמעתי שמעך) שאדם צריך לדעת שיש רק שתי ישויות בעולם - הוא והבורא יתברך. זה אומר שכל מה שמחוץ לאדם זה בגדר הבורא. אם אדם מעליב את חברו או מדבר לשון הרע על חברו, בעצם נבחן שמדבר על הבורא. משקר לחברו משקר לבורא... זאת אומרת שאדם מסתכל על חברו צריך להסתכל על האלוקות המלובשת בו. בספר מתן תורה כותב שצריך להתייחס לחברו כמו מגדולי הדור, ובספר ה' שמעתי שמעך, כתוב שאדם צריך להחשיב כל מה שמחוץ לו כאלוקות. זה לא פשוט לעשות זאת, אבל צריך להתרגל בזה.

יש מחשבה דיבור ומעשה. הזוהר הקדוש אומר: "הכל במחשבה איתברירו", כל הבירורים למעשה הם במחשבה. אם המחשבה היא טהורה אז גם הדיבור והמעשה הולכים בעקבות המחשבה. לכן אדם בעיקר צריך לבנות בתוך עצמו מחשבה טהורה, לגבי החברים ולגבי הבורא. בתוך המחשבה שלו צריכים לשכון אך ורק דברים חיוביים. וזה הרבה פעמים כנגד מה שאדם מרגיש ומבין. צריך להושיב במחשבה שלו את האמת, ולא את מה שהוא רואה, ולא את מה שהוא מרגיש, ולא את מה שהוא מבין. זה נקרא קבלת על מלכות שמיים - להושיב בתוך המחשבה את האמת. יש אנשים שהם לא כל כך בעלי מחשבה, אז אצלם זה ילך הפוך - מעשה דיבור ומחשבה. אבל בדרך כלל כך זה הולך, מחשבה – מחשבות טובות. אדם צריך לעשות לעצמו זמן קבוע כל יום שבו הוא מתבונן במעלות החבר, במעלות מי שסביבו, לראות עד כמה שהוא קטן לעומת מי שסביבו, כמה שכולם יותר גדולים ממנו, ומזה ימשך להשלמת הדיבור והמעשה. וע"י שלושת הדברים האלו יכולים להגיע למעלה.

מבחינת חכמת הקבלה אנו לומדים שהאור חוזר הוא תוצאה מהמסך. המסך פרושו שאדם רוצה לעשות משהו לא טוב, ומונע את עצמו, הוא רוצה לדבר משהו לא טוב, ומונע את עצמו, הוא רוצה לחשוב משהו לא טוב, ומונע את עצמו. זה נקרא מסך. כשאדם עושה מסך, זה בחינת לא תעשה, ועל ידי זה הוא יכול לפתח גם בחינת אור חוזר שנקרא עשה. וצריך לעשות מסך על הדברים האסורים בשלושת הדברים הנ"ל, מחשבה דיבור ומעשה, ועי"כ זוכים לבחי' עשה, היינו מחשבות טובות ודיבורים טובים ומעשים טובים. ועל ג' העניינים האלו צריך להקפיד, כפי שמקפידים על דברים שהנפש תלויה בהם, מטעם שאם לא מקפידים על זה באמת יורדים לגהינם. לדעתי אין דרך שלישית או גהינם או זה.


הצרעת מחידושי הדב"ש

בעיני חז"ל מדובר במחלה מוסרית שבאה כעונש על חטאים, היא פוגעת באדם, בבגד ובבית, ואבחונה נעשה ע"י כהן. חז"ל למדו שצרעת בה בעקבות עוון של לשון הרע. הם מצאו לכך רמז במילה "צורע" ובה דמיון רב למילים "מוציא שם רע"

א''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין (ערכין ט"ז.) ללמדך שהמספר לשון הרע, הנגעים באין עליו, שנאמר: זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, מוצא רע, שהנגעים רעים מוצאים בגופו. ראה מה כתיב במרים (במד' יב א): ותדבר מרים ואהרן במשה. לפיכך, ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת ( שם שם יא). ומה כתיב שם (דבר' כד ט): זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וגו'. והלא דברים קל וחמר, ומה מרים שלא דברה אלא באחיה חביבה שלא בפניו ולא נתכוונה, אלא להחזירו לאשתו, כך המספר לשון הרע על חברו, על אחת כמה וכמה... מדרש תנחומא

גם הרמב"ם, שהיה בין השאר רופא, לא ראה במחלת הצרעת המקראית מחלה אמיתית, וז"ל "וזה על דרך המוסר והתוכחה הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חולאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת, והם על דרך נס כמו מי סוטה ואינם אלא דברים חוץ מהטבע.." רמב"ם פירוש המשניות - מסכת נגעים פרק יב משנה ה'
עוד נראה לפרש על זה הדרך להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון ועניינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו, והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה לזה האדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים. לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע, בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש, וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו. בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און וישמור פיו ולשונו, והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע פירוש מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו... אור החיים הקדוש

מחלת הנסן, הנגרמת ע"י חיידק, קרויה ע'ש גרהרד ארמור הנסן, הרופא הנורוגי שגילה את החיידק מחולל המחלה בשנת 1873, על פי מה שהוכח במחקרים בדוקים, הובאה מחלת הנסן לאגן הים התיכון רק בין המאות השלישית והשנייה לפני הספירה ע"י גיסותיו של אלכסנדר מוקדון שחזרו ממסעות הכיבושים במזרח הרחוק. אך למרות זאת, בארצות רבות ממשיכים לקרוא לה בשם המסורתי: צרעת בעברית או "לפרה" בלועזית.
מקור הקישור בין מחלת הנסן, כפי שאנו מכירים אותה היום לבין הצרעת המקראית, הוא ככל הנראה "תרגום השבעים" מאמצע המאה השניה לפנה"ס, בו תורגמה המילה התנ"כית צרעת ל- Lepra. מונח שנטבע לראשונה ע"י היפוקרטס כ- 100 שנה קודם לכן, וקושר על ידו למחלות בהן יש קילוף עור לבן וקשקשים, (ממצאים שלא קיימים אגב כלל במחלת הנסן). אך למרות זאת, בתקופה בה נכתב תרגום השבעים המונח לפרה כבר היה בשימוש עממי כשם למחלה שאנו מכירים כיום כמחלת הנסן.
התוצאה של תרגום המונח התנ"כי צרעת ללפרה, הייתה שההקשרים התנכיים של נגעי עור מטמאים ומחייבים הרחקה אל מחוץ למחנה, שויכו לפרה או מחלת הנסן כפי שמכירים אותה היום, ועל כן היא זוהתה עם הצרעת המקראית.


"בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" מאת ר' רחמים ארבל

צמד המילים הזה- ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, הפך להיות לסמל של נידוי, ריחוק ומיאוס. יש מחנה שבו נמצאים האנשים הרגילים, אנשי שלומנו, הטובים, ה׳נורמלים׳, ויש כאלו שמקומם הוא מחוץ למחנה-מרוחקים ומנודים, לא רצויים ולא שייכים. מקורו של הביטוי הזה הוא בפרשת השבוע, העוסקת בגורלו של המצורע, שדינו הוא להיות מרוחק מחברת בני האדם ולשהות מחוץ למחנה עד אשר יוסר ממנו הנגע ויתרפא. לצערנו, התפתחה בשנים האחרונות, בין היתר עקב מציאות הרשתות החברתיות ושאר הפלטפורמות הדיגיטליות ׳התמחות׳ של אנשים מסויימים , שהוצאת האחר אל מחוץ למחנה הפכה לאומנותם ומומחיותם. כל מי שמאמין אחרת ממני, שלא חושב בדיוק כמוני, שיש לו השקפות שונות משלי- מוקע ומושלך אל ׳מחוץ למחנה׳. כך נוצרת מציאות חברתית וציבורית של מחנות- מחנות, כאשר כל מחנה מקפיד שאלו שלא נמנים עליו ועל דעותיו והשקפותיו- יהיה מנודה אל מחוץ למחנה, וחוזר חלילה.
המילים הפותחות את ליל הסדר הבא עלינו לטובה הן מילים מזמינות ומכילות- ׳כל דכפין׳- כולם מוזמנים ללא יוצא מן הכלל. סביב שולחן הסדר, כמו גם בלב ההורים, יש מקום לכל ארבעת הבנים. כולם אהובים, כולם רצויים, ובמחנה המשפחתי לא משאירים אף ילד מחוץ למחנה. ומה שנכון למשפחה, צריך להיות גם נכון לחברה שלנו ולעם היהודי כולו, לא מגדירים, לא מוציאים, לא מרחיקים ולא משאירים אף אחד מחוץ למחנה. לאף אחד אין בעלות או אפוטרופסות, סמכות או מנדט להוציא מישהו אחר אל מחוץ למחנה. עד שיבנה המקדש ויבוא הכהן ליראות את הנגע.
מחנה קדוש הוא מחנה בו יש נקיות הדעת ומוסריות, עין טובה וערבות הדדית, שותפות גורל וייעוד, ותחושת שייכות ואחווה. שבת הגדול שלום.


האם מותר למצורע שנתרפא לגלח את הזקן בתער ? מתוך ספר "בשנה ההיא

מצד אחד כותבת התורה בפרשת מצורע (י"ד, ח'):
"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח..." .
ומצד שני כותבת התורה בפרשת קדושים (י"ט, כ"ז):
"לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך".
ונשאלת השאלה, איך מסתדרים הדברים ? ומתרצים חכמים :
כוון שגילוח מצורע היא "מצוות עשה", ולא להקיף את פאת הראש ולא להשחית את הזקן הן " מצוות לא תעשה" , וכלל הוא ש "מצוות עשה" דוחה "מצוות לא תעשה", לכן ניתן לגלח את זקן המצורע ואף את מקום הקפת הראש. וגם הכהן המצורע וגם הנזיר מותרים לגלח. למרות שיש בהשחתת זקן הכהנים וגילוח ראש הנזיר גם מצוות עשה וגם לא תעשה.