רבי מיכאל שרביט קשור למשפחתנו כדמות התורנית אשר כבשה אותי בהגיעי לנתניה. החיוך המתמיד והאבהות שהקרין ליוו אותי בצעדי הראשונים בעיר זו ומלווים את כל משפחתנו עד היום הזה גם לאחר פטירתו. ראיתי את עצמי כבן לרב שכיבד אותנו בכל השמחות המשפחתיות וגם שימש כסנדק לבננו אוריאל
 
סיפור חייו: באדיבותו של ידידי דר' יוסף שרביט נ"י, בנו של הרב זצ"ל
הרב מיכאל שרביט נולד ב- 1920 בקונסטאנטין, למשפחה עתיקת יומין, שמוצאה כנראה מפרובנס. למשפחה זו שלשה ענפים שהיגרו לצפון אפריקה ונתיישבו במרוקו, במערב אלג'יריה (תלמסאן) ובמזרחה (קונסטאטין).
 
הרב שייך, איפוא לענף הקונסטאנטינאי ששימר את שמה העברי המופלא של משפחתו. הוא היה תלמידו המובהק של הרב הגאון יוסף גנאסיא, וחתנו. הוא נישא לרבנית שמחה ע"ה בת הרב יוסף גנאסיא זצ"ל.
 
הוא למד בתלמוד התורה של ק"ק קונסטאנטין ובוגר ישיבת "עץ חיים" בה הוסמך לרבנות ושו"ב, על ידי ראש הישיבה הרב יוסף גנאסיא, הרב הגאון הדו"ם סידי פרג' חלימי והדיין רבי שמעון דוכאן זצ"ל.
 
לימים הרב שרביט יתמנה לסגן מנהל התלמוד תורה ביחד עם מנהלו הרב ברוך גדג' זצ"ל. הרב צמח יחד עם המנהיגות הצעירה של ק“ק קונסטאנטין, גם כרב בקהילה, גם כרב צבאי וקצין צרפתי וגם כאחד מקברניטי תנועת הנוער "הצופים" E.I.F., בקונסטאנטין.
 
הוא סימל בליבות הצעירים בקהילה את שילוב המסורת והמודרנה, מבלי שתהיה סתירה בין השניים. הוא היה למקור השראה עבור צעירים שרצו להתקדם בחברה הצרפתית המודרנית תוך שמירה על הזהות היהודית והמסורת.
 
"המסגרת", בקונסטאנטין דאגה לשלומו ודאגה להצמיד לו שומר ראש, שלא בידיעתו עד שנת עזיבת אלג'יריה, וזאת בשל היותו חשוף לאיומים של הפ.ל.ן., וגם בשל פעילותו הציבורית הבולטת, היהודית והצרפתית כאחד.  
 

רבי מיכאל שרביט

1920 - 2002

 

 

 

 

 
הרב במדי צבא צרפת
הרב שרביט נטל חלק בקרבות שחרור צרפת בשלהי מלחמת העולם השניה (פלישת סן טרופא - St Tropez, שחרור מארסיי), תוך עמידה בקשר עם המחתרת היהודית הצרפתית.
 
עם שחרור מארסיי, הוא חונך מחדש את בית הכנסת ב-Breteuil , בית הכנסת הגדול של מארסיי, שהיה סגור במרוצת רוב המלחמה, תחת הכיבוש הנאצי. באותה שבת הפטרת "רוני עקרה", הרב הדגיש את הנחמה המופיעה בהפטרה: "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".
 
הוא הפגין מעורבות עצומה בענייניהם של החיילים היהודיים בצבא צרפת, על אדמת אלג'יריה ועל אדמת אירופה (איטליה, אלזאס, גרמניה, אוסטריה). גמא מרחקים, עד למקומות נידחים ביותר למען חייל יהודי. דאג לענייניהם הסוציאליים, תוך ירידה עד לפרטים הכי קטנים, במיוחד לקראת חגי ישראל. היה לרוח החיה שבקשרים שבין השלטונות האזרחיים והצבאיים של צרפת, ופישט לא פעם הליכים אדמיניסטרטיביים מסורבלים של צבא צרפת, בכוח אישיותו החמה, הישירה והמסורה. בין העיר גמבטה Gambetta, לבין העיר סוק אהראס Souk Ahras גילה יהודים החיים במערות ("בחוצים" - משפחת מימוני), שבעבורם שחט בשר כשר ערב פסח ודיווח על קיומם לראשי הקהילה היהודית.
 
ראה עצמו קצין יהודי, המייצג את עם ישראל בגאון, במדים צרפתיים. לעומת זאת כנגד קצינים אנטישמים, שאמרו לו, עת נפרד מהפיקוד הצרפתי, בעלותו ארצה :"אתה הולך לארצך". השיב: "הן, אני הולך לארצי, אולם מה שנתתי לארצכם אולי עולה על מה שאתם נתתם לארצכם שלכם". במחאה על מדיניותו העוינת של שרל דה גול למדינת ישראל ב 1967-, גנז הרב את מדי הקצונה הצרפתיים שלו ואת העיטורים והמדליות שהעניקה לו צרפת על שירותו המסור והארוך לצרפת.
 
אהבתו לציון
הרב נתמנה לרבה הראשי של קהילת קאן בצרפת (1970-1962), כשמגמת פניו - ארץ ישראל. הוא מסר את המסר הארץ ישראלי הזה בבירור לקהילתו אפילו במחיר התנגשות בממסד הרבני הצרפתי, הצונן לעליה ארצה. לכשנפרד מאותו ממסד רבני, בעלותו ארצה, הכל הוקירו את אומץ ליבו הציבורי וכנות אהבתו לציון.
 
הרב מיכאל שרביט עלה עם בני משפחתו ב- 1970, לנתניה, בה יכהן כרבה של צפון נתניה. עלו הרבה יהודים בני קהילת קאן, בעקבותיו. הפך לרבם של יהודי אלג'יריה בארץ, שהכל פונים אליו בבקשה להדרכה הלכתית, עצה ועזרה.
 
הרב מיכאל שרביט הרביץ תורה בכל הקהילות שבאזור אחראיותו והוזמן רבות על ידי בני קהילות אלג'יריה ברחבי הארץ. "היום המאושר בחיי הוא כשאני מציג את דרכוני הישראלי, והצרפתים מטביעים את החותמת 'זר' ", כך אהב לומר הרב שרביט. ערב עליית המשפחה ארצה, נתבשר על ידי הסוכנות היהודית, כי כל ההתחייבויות כלפיו, הן בתחום המקצועי והן בשאלת הדיור מוטלות בספק; הוצע לו לדחות את מועד עלייתו. קפל את המברק, תחב אותו לכיסו ובטח בה' - למחרת כל המשפחה זכתה לעלות ארצה. לחברים שדאגו לו מבחינת הפרנסה מייד עם עלותו ארצה, השיב ספק ברצינות גמורה ספק בהומור המאפיין אותו: "אין לכם מה לדאוג, אני אוכל לעבוד אפילו כמטאטא רחובות או מוכר בשוק".
 
ואני תפילה
הרב שרביט היה אבן שואבת לנוער וילדים המתקבצים במיוחד בבתי הכנסת "שערי צדק" ו"עליית שבטים" (משפחת אלפונסו צבע), בנתניה, מידי שבת. הוא קיים שנים שיעורים בהם הלהט של אהבת התורה, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל, ברוח חכמי אלג'יריה והציונות הדתית.
 
הרב מיכאל שרביט זצ"ל גילם כל ימי חייו את הפסוק "ואני תפילה" (דברי הרב יעקב גדג', בשלושים). כדברי הקדשת אב לבנו בסידור שנמצא בבית המדרש "ניר קירית ארבע" הרב ידע את הגובה ואת העומק של התפילה כל ימי חייו, במיוחד בימים הנוראים (נוסח ההקדשה המבוססת על דברי הרב קוק בהקדמתו לעולת הראי"ה : "סידור תפילה זה ילווה אותך בדרך. אבל צריך לדעת שקשה להגיע לתפילה נכונה, עמוקה. לתפילה שמצליחים לעלות אל-על. חכמים אמרו: "הלוואי שיתפלל האדם כל היום כולו". תדע שעבודת התורה כולה וכל חכמתה היא התגלותה המתמידה של תפילתה הכמוסה של הנשמה. נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו". בשעת התפילה המעשית הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפועל. התפילה מבקשת מהנשמה את תפקידה, התפילה מעמיקה בנו את ההרגשה העליונה הקדושה. היא זורעת בנו אורות קדושים, מצמיחים פרי ישועה. מה שהתפילה עושה, היא עושה בעדנו ועימנו בחושינו. לכל היש כולו, לכל החיים והמציאות, לכל ערכיהם, העבר העתיד וההווה. התפילה היא לנו ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם התענוג היותר כשר שבתענוגים. מרומם הוא האדם בתפילה את כל היצור, מאחד את כל היש, מעלה את הכל, מרומם את הכל למקור הברכה והחיים. דע להתפלל בכל יום. שמע "ישראל" אל תפילת נשמתך. אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום").
 
הרב מיכאל שרביט החזיר את נשמתו לבורא בי"ז בתמוז תשס"ב, אין זה מקרה. הוא היה בדרכו לבית ה' של מטה אלא שעלה בתפילתה בסערה השמיימה לבית ה' שבירושלים של מעלה. "השלושים" של הרב היו בפרשת עקב - אין זה מקרה : הפרשה מרבה בשבח ארץ ישראל, שכה אהב. בניו הקימו את מכון "גיא ינשא", מרכז ללימודי יהדות אלג'יריה, בהשראתו ובעידודו הרב. במסגרת המכון, הוא הקליט קלטות סליחות, בקשות וטעמי המקרא בנוסח האלג'יראי. לאחר פטירתו המכון הוציא לאור כמה דיסקים לעילוי נשמתו "ואני תפילה".
 
 
 
לעילוי נשמת אבי ר' שמואל אטלי - אמי רוז ורדה אטלי לבית זרביב - חמי ר' דוד אריה כוכבי

ת. נ. צ. ב. ה